יוסף בן מתתיהו ההיסטוריון
מצביא גלילי שהפך ללקוח רומי, כותב את ״מלחמת היהודים״ ו״קדמוניות״ — מקורנו הראשי לתקופת הבית השני.
הסיפור המקראי
יוסף בן מתתיהו נולד בירושלים בשנה הראשונה לקליגולא, מבית כוהנים מצד אביו וממלכות חשמונאית מצד אמו. הוא מתפאר באוטוביוגרפיה שלו שרבני ירושלים התייעצו עמו בעניינים תורניים בגיל ארבע עשרה — שבח עצמי שלא הוסיף לו אהדה אצל קוראיו בכל מאה — וכי בגיל שש עשרה ניסה כל אחד מבתי הספר הגדולים של היהדות לפי הסדר, פרושים, צדוקים ואיסיים, ושהה שלוש שנים נוספות במדבר עם נזיר בשם בנוס, לפני שהשתקע בדרך הפרושית.
הוא היה בן עשרים ושש כששוגר בשליחות לרומא לשחרר כוהנים מסוימים שהנציב פליקס כלא, והמסע הותיר בו רושם: שבר ספינתו, השחייה לילה שלם אל ספינת הצלה קירניאית, השלהוב בחצרו של נירון בעריכת הקיסרית פופאיה — שהיתה לה חולשה ליהודים. הוא שב בשנת 65 לפרובינציה על סף מרד, וכשפרצה המלחמה בשנה הבאה בניגוד לעצתו, מינה אותו הסנהדרין למפקד הגליל, החזית הראשונה שהרומאים יתקפו.
הוא ביצר את העיירות; הוא הקים צבא של איכרים בעל כורחם; ונצור ביוטפת ארבעים ושבעה ימים, עד שנפלה העיר וארבעים חיילים נמלטו עמו לבור מים. שם הם כרתו ברית למות ולא להיכנע, וערכו גורלות במעגל מי יהרוג את מי. יוסף ועוד אחד היו השניים האחרונים — במקרה, לדבריו; בתרגיל, חשדו תמיד קוראיו — ויוסף שכנע את האחר להיכנע עמו. הובא בשלשלאות לפני אספסיאנוס, וניבא שהמצביא יהיה קיסר; שמונה עשר חודשים אחר כך אספסיאנוס היה, ויוסף שוחרר וקיבל אזרחות ושם רומי: טיטוס פלאוויוס יוספוס.
הוא עלה עם טיטוס למצור על ירושלים בשנת 70, צופה משורות הרומאים בעיר הולדתו נשרפת, המקדש מוחרב, והניצולים נצלבים באלפים או נסחפים אל עבדות. הוא התחנן לפני המגינים — בעברית ובארמית, מחוץ לחומה — להיכנע. הם זרקו עליו אבנים. אחרי המלחמה התיישב ברומא על נדבת אספסיאנוס, בבית שהיה משכן הקיסר הפרטי, ופנה אל המלאכה שתאכל את שארית חייו: לכתוב, ביוונית, את ההיסטוריה של עמו הנעלם בעבור העולם היווני-רומי שהשמיד אותו.
סיפרתי את סיפור המלחמה כמספר נאמן ולא כמספר מסית. בעיני, ארצי יקרה לי מכל מצביא ומכל קורא.יוסף בן מתתיהו, מלחמת היהודים, הקדמה (בפרפרזה)
ארכיאולוגיה · היסטוריה · גנטיקה
טיטוס פלאוויוס יוספוס (37-100 לסה״נ בערך) הוא המקור ההיסטורי המרכזי לכל תקופת הבית השני וליהודה של המאה הראשונה, וקשה להפריז בחשיבותו למחקר. כמעט כל מה שאנו יודעים על ממלכת החשמונאים, מלכות הורדוס הגדול, הפרפקטים והפרוקורטורים (כולל פונטיוס פילאטוס), הכתות היהודיות (פרושים, צדוקים, איסיים, קנאים, סיקריקים), אירועי מלחמת היהודים (66-73 לסה״נ), ונפילת מצדה — בא מיוסף בן מתתיהו, לעיתים קרובות כמקור היחיד ששרד. הפרשנות רבת הכרכים של סטיב מייסון בהוצאת בריל ליוסף בן מתתיהו (2000-) ועבודות של טסה רייאק, פר בילדה ולואיס פלדמן בנו מנגנון ביקורתי מודרני מתוחכם סביב הטקסטים.
יוסף בן מתתיהו חיוני גם להיסטוריה של הנצרות הקדומה, בעיקר באמצעות שני קטעים בקדמוניות ספר י״ח: ה״עדות הפלאוויאנה״ (י״ח, 63-64), הודעה קצרה על ישוע ששרדה בצורה שעברה בבירור גלוסות נוצריות אך גרעין אותנטי שלה מקובל היום על רוב החוקרים; וההודעה על יעקב אחי ישוע הנקרא משיח, שהוצא להורג בידי הכהן הגדול חנן בשנת 62 לסה״נ (י״ח, 197-203). קטע יעקב מקובל בדרך כלל כאותנטי ומספק את אחד האישורים הלא-נוצריים המוקדמים ביותר לקיומו של ישוע. ה״עדות״ היתה נושא לספרות מחקרית רבה אולי יותר מכל פסקה אחרת בעת העתיקה הקלאסית.
מהימנותו נדונה בלהט מאז העת העתיקה. יוסף בן מתתיהו הוא בבירור אפולוגט — לעצמו ב״חיי יוסף״, לעמו ב״נגד אפיון״, לפטרוניו הפלאוויאנים ב״מלחמת היהודים״. הוא מנפח את תפקידו, ממעיט באירועים לא מחמיאים, ומשבץ ניצחון רומי במפלה היהודית. אבל הוא גם דווח קפדני שעיין במסמכים רשמיים (היתה לו גישה לפירושיו האישיים של אספסיאנוס על המלחמה), ובמקומות שאמרותיו ניתנות לבדיקה ארכיאולוגית — תכנון הרודיון, סוללת המצור על מצדה, מתווה מצודת אנטוניה — הן אושרו שוב ושוב בחפירות, באופן המרהיב ביותר בעבודתו של יגאל ידין במצדה (1963-65).
מסירת חיבוריו היא בעצמה סיפור יוצא דופן. ״מלחמת היהודים״ שרד מפני שאוריגנס ואוסביוס ציטטו אותו; ה״קדמוניות״ מפני שסופרים נוצרים בימי הביניים ראו בו רקע לברית החדשה. המסורת היהודית דחתה אותו כבוגד — אין יוסף בן מתתיהו עברי עד ספר יוסיפון של ימי הביניים, פרפרזה במרחק שלבים אחדים מן המקור — והטקסט היווני שלו נשמר כליל בידי מעתיקים נוצריים. רק עם הרנסנס ועליית הפילולוגיה הביקורתית הושב יוסף בן מתתיהו אל התודעה ההיסטורית היהודית, והוא נותר, אלפיים שנה אחר כך, העד הבלתי ניתן להחלפה לעולם שהרומאים שרפו.
ללא יוסף בן מתתיהו, ימי הביניים האפלים של ההיסטוריה היהודית מתחילים לא בשנת 70 לסה״נ אלא ארבע מאות שנה קודם, עם חתימת המקרא העברי. הוא הגשר על השתיקה.טסה רייאק, יוסף בן מתתיהו: ההיסטוריון וחברתו (1983), בפרפרזה