יהושע והכיבוש
אחרי יריחו, יהושע מנהל מסעות נגד העי, גבעון, וקואליציית הדרום; השמש דמה בעמק איילון.
הסיפור המקראי
אחרי שנפלו חומות יריחו, לא נח יהושע. ספר יהושע ממסגר את הכיבוש בשני מסעות גדולים והתיישבות ארוכה. תחילה החדירה המרכזית: יריחו נופלת, ואחר כך התבוסה בעי בעקבות שלל אכן הסמוי, ואחר כך כיבוש העי בניסיון השני במארב, ומלך העי תלוי על עץ עד הערב. אחר כך תרמית הגבעונים — משלחת בנעליים בלויות ולחם עבש, הטוענת שבאה מארץ רחוקה — ובריתו של יהושע איתם, שנשבעה בטרם בדק את סיפורם.
כאשר שמעו מלכי הדרום — אדוני-צדק מלך ירושלים, הוֹהָם מלך חברון, פִּרְאָם מלך ירמות, יָפִיעַ מלך לכיש, דְּבִיר מלך עגלון — שגבעון השלימה עם ישראל, עלו על גבעון. יהושע עלה מן הגלגל כל הלילה, נפל עליהם בבוקר, ויהוה השליך עליהם אבנים גדולות מן השמים במורד בית-חורון. ביום ההוא דיבר יהושע אל יהוה, ויאמר לעיני ישראל: שֶׁמֶשׁ בְּגִבְעוֹן דּוֹם, וְיָרֵחַ בְּעֵמֶק אַיָּלוֹן. וידום השמש וירח עמד עד-יקום גוי אויביו. הלא היא כתובה על ספר הישר? ויעמוד השמש בחצי השמים ולא אץ לבוא כיום תמים.
מסע הצפון בא במי מירום, שם אסף יבין מלך חצור קואליציה של סוסים ומרכבות כחול אשר על שפת הים. יהושע עיקר את הסוסים, שרף את המרכבות; ואת חצור עצמה, ראש כל הממלכות ההן, שרף באש. יהושע לקח את כל הארץ, ההר, הנגב, השפלה, האשדות — אם כי הספר הוגן דיו להוסיף: הארץ נשארה הרבה מאוד לרשתה. הענקים נכרתו מן ההר אבל נותרו בעזה, גת, ואשדוד.
כאשר זקן יהושע בא בימים, אסף את השבטים לשכם וחידש את הברית תחת האבן הגדולה אשר באלון. בַּחֲרוּ לָכֶם הַיּוֹם אֶת מִי תַעֲבֹדוּן, אמר, אבל אנוכי וביתי נעבד את יהוה. ענה העם: חלילה לנו מעזוב את יהוה. כתב יהושע את הדברים בספר תורת אלוהים, לקח אבן גדולה והקים אותה תחת האלון, ואמר: הנה האבן הזאת תהיה בנו לעדה כי היא שמעה את כל אמרי יהוה. ואז מת יהושע, בן מאה ועשר שנים, ונקבר בתמנת-סרח בהר אפרים.
שֶׁמֶשׁ בְּגִבְעוֹן דּוֹם, וְיָרֵחַ בְּעֵמֶק אַיָּלוֹן.יהושע י׳, י״ב
ארכיאולוגיה · היסטוריה · גנטיקה
אף סיפור מקראי לא נחקר ארכיאולוגית בכזו אינטנסיביות כמו סיפור הכיבוש. הדגמים הקלאסיים, שגובשו באמצע המאה העשרים, הם שלושה. דגם הכיבוש הצבאי של ויליאם פוקסוול אולברייט הגן על קריאה מילולית: אופק חורבן בסוף הברונזה המאוחרת באתרים כמו חצור, לכיש, ובית-אל היה, לדידו, טביעת הרגל הארכיאולוגית של מסעי יהושע סביב 1230 לפנה״ס. דגם החדירה השלווה של אלברכט אלט הציע במקום זאת התיישבות הדרגתית של נוודים מן הספר המזרחי אל ההר. דגם המרד האיכרי של מנדנהול וגוטוולד הציג את הכיבוש כהתקוממות פנים-כנענית — איכרים מנושלים שמשליכים את עול ערי-המדינה.
הרישום הארכיאולוגי מסרב לאשר אחת משלוש הגישות באופן נקי. שכבה י״ג המונומנטלית של חצור אכן נשרפה בסוף המאה הי״ג לפנה״ס; יגאל ידין, ולאחרונה אמנון בן-תור, טענו כי החורבן הוא הסבירות הגבוהה ביותר לפעולת ישראל הנכנסת, על סמך זה שאיש מן הצדדים האחרים לא היה לו מניע להפיל את פסלי הפולחן הכנעניים כשפניהם מושחתות בכוונה. שכבה VII בלכיש נפלה בערך 1150 לפנה״ס — מאוחר מדי לכיבוש בנוסח אולברייט. יריחו והעי, לעומת זאת, היו ריקות במידה רבה בעת שהמקרא ממקם את חורבנן; זאת, יותר מכל נתון אחר, הייתה הפטיש שניפץ את דגם הכיבוש.
הסקר ההררי של ישראל פינקלשטיין (The Archaeology of the Israelite Settlement, 1988) ביסס את התמונה השלטת כיום: גל של יישובים קטנים ללא חומה — למעלה ממאתיים וחמישים — שמופיעים בהר המרכזי מן הגליל ועד הנגב לאחר 1200 לפנה״ס, על קרקע שלא הייתה מיושבת קודם, עם תרבות חומרית ייחודית (בתי ארבעת המרחבים, צנצנות עם צווארון, היעדר כמעט מוחלט של עצמות חזיר). אם המתיישבים האלה היו אכרים-לשעבר, נוודים-לשעבר, שכירי חרב-לשעבר, או תמהיל כלשהו — הם היו הבסיס הדמוגרפי של ישראל ההיסטורית. סטלת מרנפתח מבערך 1208 לפנה״ס, המכנה את ישראל כעם בכנען, ממקמת הופעה זו במפה ההיסטורית.
מה שספר יהושע זוכר אינו, כנראה, מסע אחד של עשרים שנה אלא תהליך הרבה יותר ארוך וססגוני: תחלופה איטית שבה כפרי ההר התגבשו לפדרציה, ערי השפלה הכנעניות התדרדרו תחת לחץ גויי הים והנסיגה המצרית, ומספר אתרים — חצור בראש ובראשונה — נחרבו אלימות בידי גורמים שזהותם עדיין שנויה במחלוקת. האחדות הספרותית של ספר יהושע היא הישגם של עורכים מאוחרים, ככל הנראה דבטרונומיסטיים, שעיצבו מסורות מסע ישנות לאפוס לאומי אחיד של כיבוש תחת מנהיג כריזמטי יחיד.
הכיבוש כפי שהמקרא מספר אותו הוא תוצר ספרותי-תיאולוגי; הופעת ישראל בהר היא עובדה ארכיאולוגית. היחס בין השניים הוא הבעיה המרכזית של ההיסטוריה המקראית בברזל א׳.ישראל פינקלשטיין וניל אשר סילברמן, The Bible Unearthed (2001), בפרפרזה