כיבוש ח'יבר
כוחות מוחמד כובשים את נווה המדבר היהודי ח'יבר; הניצולים הופכים לחקלאים משלמי מס — מקור הסכם ה״ד'ימה״.
הסיפור המקראי
תשעים מילין צפונה ממדינה, בוואדי שבו אבן הר־געש שחורה נכנעת למעיינות ומטעי תמרים, שכן נווה המדבר ח'יבר — הקהילה היהודית העשירה ביותר בחצי האי ערב. שבע מצודותיו עיטרו את הצוקים שמעל הגנים; שלוש שכונותיו נטאת, שִק וכּתיבה החזיקו עשרות אלפי דקלים ואת ממגורות התבואה שהזינו אותן. יהודי ח'יבר היו בני שבטים — בני נדיר, גולים ממדינה; שרידים מפוזרים של בני קֻרַיְט'ה; שושלות עתיקות יותר שמוצאן הגיע, לפי מסורתן, עד שיירותיו של שלמה.
באביב השנה הקרויה היום 628, צעד צבאו של מוחמד ממדינה אל נווה המדבר. יהודי נדיר, שגלו לשם שלוש שנים קודם לכן, לא סלחו על גירושם; הם חברו אל מכה; הם שילמו לראשי בדואים לתקוף את הקהילה המוסלמית. הנביא החליט שח'יבר לא תהיה עוד מקלט שממנו יוכלו אויביו להכות. המסע נערך בסוד ובחיפזון, ולנווה המדבר לא היתה התראה כאשר, בבוקר שייזכר, הופיעו דגלי מדינה על הרכסים שמעל הדקלים.
המצודות נפלו אחת אחת. נעים, ואז סעב בן מועאד', ואז קמוס — האחרונה והחזקה ביותר, שבה עוּנה כינאנה בן אל־רביע למסור את אוצר בני נדיר הקבור. לוחמי ח'יבר נהרגו. הנשים והילדים נלקחו בשבי. בין השבויות היתה צפיה, בתו של ראש בני נדיר, שמוחמד שיחרר ונשא לאישה — ובאמצעותה נכנסו שושלות יהודיות מח'יבר, בערוץ מוזר, אל ביתו של הנביא עצמו.
אך שורדי ח'יבר לא גורשו. למוחמד, שלא היו לו חקלאים מוסלמים לעבד את מטעי התמרים, קיבל את עצומתם: הם יישארו על האדמה שכבר אינה שלהם, וימסרו מחצית היבול בכל שנה למוסלמי מדינה. כך החל ה״ד'ימה״ — חוזה ההגנה־והמס שלאורך ארבע־עשרה מאות שנים יסדיר את מקומם של לא־מוסלמים תחת השלטון האסלאמי. ח'יבר היתה המופע הכתוב הראשון, וסעיפיה — מחצית היבול, חיים ופולחן נשמרים — ייזכרו, יפושטו ויפותחו עוד זמן רב לאחר שנווה המדבר עצמו עבר לידי הח'ליף עומר.
נשאיר אתכם על האדמה כל עוד אלוהים משאיר אתכם, בתנאי שיהיה לנו מחצית הפרי.מוחמד ליהודי ח'יבר (אבן אסחאק, סִירַת רַסוּל אַללַה)
ארכיאולוגיה · היסטוריה · גנטיקה
כיבוש נווה המדבר ח'יבר התרחש במוחרם או בצפר של שנת 7 לאחר ההיג'רה (מאי או יוני 628 לספירה), זמן קצר לאחר שהסכם חודיביה שחרר את ידו של מוחמד מן החזית המכאית. המקורות העיקריים הם סִירַת רַסוּל אַללַה של אבן אסחאק (השמורה אצל אבן הישאם), כִּתאב אל־מע'אזי של אל־ואקדי, ושחזור המסעות אצל אל־טברי. מקורות אלה מסכימים בכלליות על רצף האירועים אך נחלקים במספרים ובפרטים החריפים ביותר (עינויו של כינאנה, ניסיון ההרעלה של זינב בנת אל־חארת').
אוכלוסיית ח'יבר היהודית מוערכת בידי היסטוריונים מודרניים בין 10,000 ל־20,000 — והיא הקהילה היהודית הגדולה ביותר בערב של המאה השביעית, אולי גדולה משבטי מדינה היהודיים יחד לפני גירושם. שבע המצודות (אל־וטיח, אל־סולאלם, נעים, אל־סעב, קמוס, אל־ניזאר, אל־קמוס) ניתנות לזיהוי חלקי בנוף המודרני; מטעי התמרים של ח'יבר נשארו מפורסמים עד תחילת המאה העשרים. אוכלוסיית הנווה היהודית התקיימה תחת הד'ימה עד גירוש כל היהודים מן החג'אז בידי הח'ליף עומר סביב 642 לספירה.
ברית ח'יבר היא טקסט היסוד של דיני הד'ימה. ספרו של משה גיל היהודים בארצות האסלאם בימי הביניים (Brill מהדורה אנגלית 2004), הטיפול הביקורתי הסמכותי ביותר, מראה כיצד התקדים של ח'יבר — מחצית היבול, פולחן נשמר, ללא חיוב צבאי — הוכלל בכיבושים הראשונים והגיע לקודיפיקציה במאות השמינית והתשיעית כמשטר ה״ג'זיה״ (מס גולגולת) וה״ח'ראג'״ (מס קרקע). ספרו של מארק כהן תחת סהר וצלב (פרינסטון 1994) ממקם את הד'ימה בפרספקטיבה השוואתית ליחס הנוצרי של ימי הביניים ליהודים ומסכם שעל בסיס מאה־לפי־מאה הצליחו ה״ד'ימים״ טוב יותר מן היהודים בנצרות.
פרק ח'יבר משמעותי גם בהיסטוריה של הפרשנות הקוראנית. כמה סורות מדיניות (במיוחד ק' 33, 59, 5) מתייחסות לתקריות עם השבטים היהודיים; ספרות ה״אסבאב אל־נֻזוּל״ (סיבות ההתגלות) קושרת פסוקים ספציפיים לח'יבר ולגירושים המוקדמים יותר ממדינה. מחקרי לימודי האסלאם המודרניים (נורמן סטילמן, יהודי ארצות ערב [JPS 1979] וברנארד לואיס, יהודי האסלאם [פרינסטון 1984]) קראו את הפסוקים האלה מול מקורות ה״מע'אזי״ כדי לשחזר את המפגש האסלאמי־יהודי הקדום ללא המעטה אפולוגטית או הגדלה פולמוסית.
הסכם ח'יבר הוא המטריצה של הד'ימה — המסגרת המשפטית שלאורך ארבע־עשרה מאות שנים סידרה את חיי היהודים והנוצרים תחת השלטון המוסלמי.משה גיל (בעיבוד), היהודים בארצות האסלאם