הכיבוש הערבי של ירושלים
הגעתו של הח׳ליף עומר שוברת את אחיזת הברזל של המדכאים הביזנטים. בסיבוב פלאי של הגלגל, שערי ציון נפתחים ושבעים משפחות מטבריה שבות לשכון בעיר הקודש.
הסיפור המקראי
במשך חמש מאות שנים מייסרות, נמקו בני ישראל מחוץ לשעריה של עיר קדשם. תחת גזרותיה החונקות של האימפריה הביזנטית הנוצרית – היורשת הרוחנית של רומי ואדום – נאסר על יהודים לדרוך על אבניה הקדושות של ירושלים, והם נאלצו לבכות על ציון מרחוק, מהר הזיתים. עיר הקודש הפכה למבצר בלתי חדיר, הסגור בפני צאצאי דוד.
אולם, רוחות ההשגחה העליונה שינו את כיוונן באופן דרמטי ממדבריות הדרום. צבאות ישמעאל, נושאים דגל מונוטאיסטי חדש, שטפו את ארץ ישראל ופירקו את אחיזת החנק הביזנטית. עבור הפזורה היהודית העייפה, בואו של החליף עומר לא היה כיבוש של אימה, אלא סיבוב פלאי של גלגל ההיסטוריה, ששבר את אחיזת הברזל של מדכאיהם.
במעשה היסטורי של חסד שהדהד עמוק בנפש היהודית, ביטל החליף המנצח את הגזרות הרומיות האכזריות. עומר דרש בטובתה של שארית ישראל, והזמין שבעים משפחות חשובות מהמרכז התורני בטבריה לשוב לירושלים. הם באו נושאים עמם את מסורות אבותיהם, צועדים היכן שהלכו אבותיהם בטרם חורבן הבית.
שיבה מותרת זו הפיחה חיים חדשים בלב השומם של האומה. היהודים התיישבו סמוך לכתלים הדרומיים של הר הבית, והקימו בתי כנסת ובתי מדרש. אף שהמקדש היה חרב והריבונות הייתה נתונה בידי זרים, עצם נוכחותה של קהילה יהודית מתפללת בעיר הקודש הציתה תקווה מחודשת ויוקדת לגאולה השלמה.
ויער השם את רוח מלך ישמעאל לרחם על שארית עמו, ושערי ציון נפתחו בשנית.דברי ימי השיבה
ארכיאולוגיה · היסטוריה · גנטיקה
הכיבוש הערבי המהיר של הלבנט בשנות ה-30 של המאה השביעית התאפשר הודות לתשישות ההדדית החמורה של האימפריות הביזנטית והסאסאנית, לאחר עשרות שנים של לוחמה הרסנית. תחת הנהגתו של החליף עומר בן אל-ח'טאב, ניצלו צבאות האסלאם העולים את הוואקום השלטוני האזורי, והטילו מצור על ירושלים בשנת 637 לספירה. מנותקת מתגבורת ביזנטית, הגנת העיר הפכה במהרה לבלתי אפשרית.
במקום לחשוף את עיר הקודש להרס האופייני ללוחמה בעת העתיקה, ניהל מנהיג ירושלים, הפטריארך סופרוניוס, משא ומתן על כניעה בדרכי שלום ישירות מול החליף עומר. ההסכם שגובש, המזוהה לרוב עם 'חוזה עומר', התווה את זכויותיהם והגבלותיהם של התושבים הנוצרים בעיר. עם זאת, הוא גם האיץ תמורה דמוגרפית אדירה ששינתה את אופייה של העיר למשך מאות שנים.
על פי כתבי יד היסטוריים בערבית-יהודית שנשתמרו בגניזה הקהירית, כיבושו של עומר הוביל לביטול המיידי של הצו הרומי בן 500 השנים, שאסר על יהודים להתגורר באיליה קפיטולינה (ירושלים). תעודות הגניזה מפרטות כיצד נציגים יהודים ניהלו משא ומתן עם עומר, שאישר לאחר מכן את הגירתן של 70 משפחות יהודיות מטבריה כדי להתיישב מחדש בגבולות העיר.
יישוב אסטרטגי זה ביסס נוכחות דמוגרפית יהודית איתנה ורציפה בירושלים שהחזיקה מעמד עד לטבח הצלבני בשנת 1099. הרובע היהודי החדש מוקם אסטרטגית בחלקה הדרומי של העיר, סמוך לבריכת השילוח ולצד החומות הדרום-מערביות של הר הבית, אזור שאפשר להם הן ביטחון והן קרבה למקומות הקדושים לאבותיהם.
ועומר הסכים שיבואו שבעים בתי אבות... והם עברו מטבריה והקימו את מושבם בחורבות הסמוכות למקדש.הגניזה הקהירית, T-S Misc. 35.14