אוסטרקוני לכיש
21 חרסים מחדר השומר בשער לכיש מתעדים את השבועות האחרונים הנואשים לפני המצור הבבלי — כולל ״לא נראה את משואות עזקה״ של מכתב ד.
הסיפור המקראי
לכיש היא העיר השנייה של ממלכת יהודה, המבצר הגדול של השפלה השולט בדרך ממישור החוף לירושלים. נוכחותה ברשומה המקראית צפופה וקודרת. יהושע כובשה. סנחריב מאשור צר עליה ופורצה ב-701 לפנה״ס, אירוע אותו מציין מלך אשור ברעלייף הקיר המפורסם בארמונו בנינוה. ובשנים האחרונות של ממלכת יהודה, כשהצבאות הבבלים של נבוכדנאצר נסגרים, מופיעה לכיש פעם אחרונה בסיכום הקצר של הנביא ירמיהו של ההתנגדות הדועכת: ״כְּהִלָּחֵם חֵיל מֶלֶךְ בָּבֶל עַל יְרוּשָׁלִַם וְעַל כָּל עָרֵי יְהוּדָה הַנּוֹתָרוֹת — אֶל לָכִישׁ וְאֶל עֲזֵקָה: כִּי הֵנָּה נִשְׁאֲרוּ בְּעָרֵי יְהוּדָה עָרֵי מִבְצָר.״
הפסוק — ירמיהו ל״ד, ז — הוא משפט בפשטות מטעה. הוא מספר לנו שכאשר הצבאות הבבלים התקדמו דרך יהודה ב-588 לפנה״ס, שלוש מערי המבצר שלה עדיין החזיקו מעמד: ירושלים בהר המרכזי, לכיש בשפלה המערבית, ועזקה בדרך ביניהן. שני מצבים ובירה, צופים זה בזה מעבר למצור מתהדק. סדר השמות — לכיש ראשונה, עזקה שנייה, כשהעיר החיצונית רשומה לפני הפנימית — נקרא זה זמן רב כרמז שעזקה, הקרובה ללכיש, תיפול ראשונה. ירמיהו לא מספר את ההמשך. אך העיר לכיש עצמה שמרה רשומה של הרגע.
פרט הלכיש האחר במקרא בא מאותו פרק בירמיהו. המלך צדקיהו מיהודה, בניסיון נואש לחסד אלוהי כשהמצור נסגר, כרת ברית עם אנשי ירושלים לשחרר כל עבד עברי לפי חוק השנה השביעית של משה. העם נשבע לכך. העבדים שוחררו. ואז, כשהצבא הבבלי נסוג זמנית עקב חדשות על כוח עזרה מצרי מתקרב, הבעלים חזרו מהבטחתם: הם הביאו את המשוחררים שוב לעבדות. ירמיהו מטיף דרשה חריפה על אותה בגידה — ובמסקנת אותה דרשה, הנביא עוצר לציין את הערים השורדות, נוקב בלכיש ובעזקה.
המצור התחדש. עזקה נפלה. לכיש נפלה. ירושלים נפלה. ממלכת יהודה הסתיימה ב-586 לפנה״ס בשרפת המקדש ובהגליית האליטה הנותרת. אך תחת חורבות מגדל השער של לכיש, בחדר השומר בו עבדו מפקדי העיר האחרונים, ארכיון קטן של חרסים כתובים — מכתבים ודיווחים שנכתבו בשבועות הנואשים האחרונים — נקבר בקריסה, ושכב שם אלפיים וחמש מאות שנה.
כְּהִלָּחֵם חֵיל מֶלֶךְ בָּבֶל עַל יְרוּשָׁלִַם וְעַל כָּל עָרֵי יְהוּדָה הַנּוֹתָרוֹת — אֶל לָכִישׁ וְאֶל עֲזֵקָה: כִּי הֵנָּה נִשְׁאֲרוּ בְּעָרֵי יְהוּדָה עָרֵי מִבְצָר.ירמיהו ל״ד, ז
ארכיאולוגיה · היסטוריה · גנטיקה
תל לכיש (תל אד-דוויר) הוא אחד מהאתרים החפורים ביסודיות ביותר בתקופת הברזל בישראל. המסע הגדול הראשון נוהל על ידי ג׳יימס לזלי סטרקי עבור משלחת וולקאם-מרסטון מ-1932 ועד רצח סטרקי על ידי שודדים ערבים בדרך חברון בינואר 1938. עונותיו של סטרקי חשפו את שכבות ההרס של ברזל ב׳ — ההרס האשורי של 701 לפנה״ס (שכבה III) וההרס הבבלי של 586 לפנה״ס (שכבה II) — והחזירו את שער העיר הגדול של ברזל, את ארמון-המבצר היהודאי על האקרופוליס, ואת סוללת המצור הבבלית שנבנתה כנגד הפינה הדרום-מערבית. מסעות עוקבים של יוחנן אהרוני (1966–68), דוד אוסישקין (1973–94), ולאחרונה יוסף גרפינקל (2013–17) חידדו את הסטרטיגרפיה וחשפו שלבים מוקדמים ומאוחרים יותר.
מכתבי לכיש נמצאו על ידי צוות סטרקי בינואר 1935 בחדר שומר קטן צמוד לפני הפנים של שער העיר החיצוני, בעצמיו של ההרס של ההסתערות הבבלית של 586 לפנה״ס. המטמון מורכב מעשרים ואחד אוסטרקונים — כתובות עבריות בדיו על חרסים שבורים — כתובים בכתב פלאו-עברי קורסיבי של סוף המאה ה-7 וראשית המאה ה-6 לפנה״ס. שלושה אוסטרקונים נוספים מאותו הקשר הוחזרו על ידי אוסישקין ב-1938 וב-1966. המכתבים נמצאים בחדר שומר משום ששם הובאו דיווחים פנימה ונשלחו החוצה: החדר תפקד כמטה השדה של מפקד העיר.
המכתבים קצרים — רובם נכנסים על חרס יחיד לא גדול מגלויה — וכתובים בעברית מינהלית עובדתית כמעט זהה לעברית של ספרי המקרא של ירמיהו ויחזקאל בני זמנם. הם מורכבים בעיקר מדיווחים מקצין זוטר בשם הושעיהו, המוצב בעמדה בין לכיש לירושלים, לממונו, מפקד חיל לכיש יאוש. הם מדווחים על תנועות חיל, תקשורת באותות אש, אזהרות נבואיות שנפוצות בירושלים, שיגור קצינים למצרים למשא ומתן דיפלומטי-צבאי, וקבלה והעברה של מכתבים מירושלים. הם הרישום היחיד של זמן אמת, של עד ראייה, של השבועות האחרונים של ממלכת יהודה מצד מגיניה.
המהדורות הסטנדרטיות הן הארי טורצ׳ינר (נפתלי הרץ טור-סיני), ״מכתבי לכיש״ (לכיש I, אוקספורד, 1938), ופרק של דניס פארדי ב״מדריך לאיגרות עבריות עתיקות״ (Scholars Press, 1982; מהדורה מתוקנת SBL, 2002). הכתב נחקר בפרנק מור קרוס, ״הערות אפיגרפיות על כתובת מצודת עמאן״ ב-BASOR 193 (1969), וביוסף נוה, ״תולדות האלפבית הקדומות״ (מאגנס, 1982). הערך ההיסטורי של המכתבים, במיוחד אזכור עזקה במכתב ד׳, מטופל באנסון רייני וסטיבן נוטלי, ״הגשר הקדוש״ (Carta, 2006).
וידע אדני כי אל משאת לכיש אנחנו שומרים, ככל האותות אשר נתן אדוני, כי לא נראה את עזקה.אוסטרקון לכיש ד׳, שורות 10–13 (תרגום על פי פארדי, 1982)