מגילת איכה
חמישה שירי קינה אקרוסטיים על ירושלים החרבה — מיוחסים לירמיהו, ונקראים בכל תשעה באב מאז.
הסיפור המקראי
אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד הָעִיר רַבָּתִי עָם, הָיְתָה כְּאַלְמָנָה; רַבָּתִי בַגּוֹיִם שָׂרָתִי בַּמְּדִינוֹת, הָיְתָה לָמַס. כך נפתחת הראשונה מבין חמש המגילות של אבל, אותן הניחה המסורת היהודית בידי הנביא ירמיהו — אשר התרה והתרה, ועתה בתוך חורבותיה העשנות של העיר השרופה ישב לבכות. השירים חמישה; העם שכול; והשרפה רעננה על הדף.
המשורר הולך ברחובות ירושלים החרבה. דַּרְכֵי צִיּוֹן אֲבֵלוֹת מִבְּלִי בָּאֵי מוֹעֵד; שעריה שוממים; כוהניה נאנחים; בתולותיה נוגות. אִמהות זועקות לאמותיהן ״אַיֵּה דָּגָן וָיָיִן?״ בהתעטפן כחלל ברחובות העיר, בהשתפך נפשן אל חיק אמותיהן. יְדֵי נָשִׁים רַחֲמָנִיּוֹת בִּשְּׁלוּ יַלְדֵיהֶן — גזר הדין הבלתי נאמר של המצור, הנרשם בסירוב להסיט את העין.
ובכל זאת, בשלישי מבין חמשת השירים — המרכז, הלב — קול האבל מתהפך. זֹאת אָשִׁיב אֶל לִבִּי עַל כֵּן אוֹחִיל: חַסְדֵי יְהוָה כִּי לֹא תָמְנוּ כִּי לֹא כָלוּ רַחֲמָיו. חֲדָשִׁים לַבְּקָרִים רַבָּה אֱמוּנָתֶךָ. טוֹב יְהוָה לְקֹוָיו לְנֶפֶשׁ תִּדְרְשֶׁנּוּ. הספר אינו נפתר בנחמה; השיר החמישי מסתיים בשאלה — לָמָּה לָנֶצַח תִּשְׁכָּחֵנוּ תַּעַזְבֵנוּ לְאֹרֶךְ יָמִים? — אך במרכז החורבן נמתח חוט של אמון.
מאז חורבן הבית הראשון בקיץ 586 לפנה״ס, דרך חורבן הבית השני בידי טיטוס בשנת 70 לסה״נ, ועד היום, בכל תשעה באב נקראת מגילת איכה בבתי הכנסת לאור נרות, על הרצפה, באורות עמומים. למגילה יש הזכות המוזרה והנוראה להיות הליטורגיה היהודית של אבל הנקראת ברציפות הארוכה ביותר. אסון 586 נילווה לכל אסון שלאחריו, והעם ששרד צירף כל פצע חדש לאותם חמישה שירים.
חַסְדֵי יְהוָה כִּי לֹא תָמְנוּ כִּי לֹא כָלוּ רַחֲמָיו. חֲדָשִׁים לַבְּקָרִים רַבָּה אֱמוּנָתֶךָ.איכה ג׳, כ״ב-כ״ג
ארכיאולוגיה · היסטוריה · גנטיקה
מגילת איכה — הקרויה על שם מילתה הראשונה — היא אחד מספרי המקרא הברורים ביותר לתיארוך. הפרטים בעדותה על המצור והשרפה של ירושלים בשנת 586 לפנה״ס — הרעב, אכילת הילדים, שרפת המקדש, טבח הכוהנים בקודש, התקווה הכוזבת לעזרה מצרית — מתאימים בדיוק כה רב לשכבת ההרס הבבלית שחפרו יגאל שילה בעיר דוד ואילת מזר באופל, עד שרוב החוקרים מציבים את חיבורה בתוך דור מן האירועים עצמם, כ-586–520 לפנה״ס. הרישום החי של עד הראייה הופך אותה למסמך כמעט-זמני.
איכה שייכת לסוגה ספרותית מוכרת מן המזרח הקדום: קינת העיר. קודמותיה הסומריות — קינת אוּר, קינת שׁוּמֶר ואוּר, קינת נִפּוּר, קינת אֵרידוּ, כולן חוברו לאחר נפילת אור בשנת 2004 לפנה״ס — חולקות עם איכה את הגעת העיר כאשה בוכה, את קטלוג המקדשים החרבים והתושבים המוכים, ואת הפנייה לאל הפטרון אשר נטש את עירו. פירושו של דלברט הילרס באנקור בייבל (1972) ועבודתו של דובס-אלסופ ״בכי, בת ציון״ (1993) הראו מקבילות מבניות נקודה אחר נקודה — אם כי תיאולוגיית המונותאיזם של איכה מסרבת לפתרון הסומרי שבו האל הזועם מתפייס וחוזר.
הייחוס המסורתי לירמיהו, החוזר לפתיחת תרגום השבעים ולתלמוד הבבלי (בבא בתרא ט״ו ע״א), אינו מקובל ככלל על המחקר הביקורתי המודרני. הבדלים לשוניים ותיאולוגיים מספר ירמיהו הפרוזאי, וחתימת הקולות הרב-מחבריים של חמשת השירים, מצביעים על חוג של משוררים — אולי משוררי המקדש והלוויים ששרדו את החורבן. מבנה האקרוסטיכון של פרקים א-ד מסגיר רמה גבוהה של עיצוב ספרותי, ולא חיבור בולמי כפי שהמסורת מדמיינת.
ההיסטוריה של קליטת המגילה היא מחקר בהתמדה ליטורגית. עד התקופה המשנאית (כ-200 לסה״נ), נקבעה איכה כקריאה המרכזית לתשעה באב, הצום המנציח את חורבן שני הבתים. מקטעי הגניזה הקהירית שמורים שירי קינה (פיוטים) לחיבור היום מן המאה השביעית והלאה; הפייטנים בימי הביניים — אלעזר הקליר, יהודה הלוי — בנו על מטאפורות המגילה. החורבן הבבלי של 586 לפנה״ס, באמצעות חמשת השירים הללו, הפך לאב-טיפוס של זיכרון האסון היהודי, החוזר בתגובות למסעי הצלב, לגירוש ספרד ולשואה.
איכה היא הדבר הקרוב ביותר במקרא ליומן מלחמה. זהו קול הניצולים, שנכתב בצל המיידי של הדבר הנורא ביותר שאי פעם קרה להם.אדל ברלין, פירוש איכה (2002), בפרפרזה