הרמב״ם בקהיר
ההוגה היהודי הגדול ביותר של ימי הביניים משמש רופא לוזיר של צלאח א־דין, כותב את ״משנה תורה״ ו״מורה הנבוכים״, ומשיב תשובות מתימן עד פרובנס.
הסיפור המקראי
באמצע שנות ה־1180, רבי משה בן מיימון — הרמב״ם (ד׳תתצ״ח–ד׳תתקס״ד, 1138–1204) — היה מיושב בפֻסטאט, השכונה הוותיקה של קהיר, לאחר שנמלט מאנדלוסיה האלמוואדית בנעוריו, נדד במרוקו ובארץ ישראל, ואיבד את אחיו הצעיר האהוב דוד בים במסעו לסחור בהודו. הוא שימש כעת רופא חצר לקאדי אל־פאדל, וזירו ויועצו הראשי של הסולטן צלאח א־דין, ומיד לאחר מכן לבנו של צלאח א־דין, אל־אפדל. הוא השלים בשנת ד׳תת״ם (1180) את ״משנה תורה״ — הקודקס השיטתי הכי שאפתני שניסה אדם בהלכה היהודית, ארבעה־עשר ספרים בעברית מקראית בהירה שמטרתם להעמיד את כל ספרות חז״ל בהישג ידו של קורא בקיא יחיד.
כעת היה כותב, בערבית־יהודית, את יצירת המופת הפילוסופית שלו: ״דלאלת אל־חאירין״, ״מורה הנבוכים״. הנמען, נקוב בשם בהקדמה, היה תלמיד יחיד — ר׳ יוסף בן יהודה אבן שמעון, אז בחלב — אך הקהל האמיתי שלו היה היהודי המשכיל שלמד את אריסטו בתרגום ערבי ושוב לא יכול היה ליישב מה שלימדה הפילוסופיה על נצחיות החומר, על אי־האישיות של האל ועל גבולות הידיעה האנושית, עם מה שלמד על שולחן אבותיו על אל המתהלך בגן לרוח היום. ״מורה הנבוכים״, שהושלם סביב 1190, יתורגם לעברית עוד בחיי הרמב״ם בידי שמואל אבן תיבון תחת פיקוחו הצמוד.
במקביל שימש כ״נגיד״ — ראש יהדות מצרים מטעם החצר הפאטימית ואחר־כך האיובית. תשובותיו, יותר מ־460 מהן השתמרו, הגיעו מקהילות בכל אגן הים התיכון ומחוצה לו: מתימן (״אגרת תימן״ המפורסמת מ־1172, שזירזה את יהודי תימן הנרדפים לבל יזנחו את אמונתם נוכח שמד מאונס), מפרובנס (משיב לשאלות מלומדות של חכמי לוניל), מבגדאד, מחלב, ממרסיי בשאלת האסטרולוגיה. הוא עבד עד תשישות. במכתבו לשמואל אבן תיבון המתאר את לוח זמניו היומי הוא כותב שהוא רוכב כל בוקר לארמון הסולטן, שב למצוא את חצר ביתו מלאת חולים ממתינים, אוכל ארוחה אחת אחר הצהריים, ורק בלילה, כששרידי כוחותיו כמעט אזלו, הוא יכול לפנות ללימוד ולכתיבה.
כשנפטר הרמב״ם בכ׳ בטבת ד׳תתקס״ה (13 בדצמבר 1204), הועלה ארונו לגליל ונקבר בטבריה, שם קברו עודנו מקום עלייה־לרגל. יהודי פֻסטאט סגרו את חנויותיהם; יהודי תימן כתבו קינות. הגניזה הקהירית — מחסן בית הכנסת בן עזרא שבו התפלל — שמרה מאות עמודים בכתב ידו: טיוטות של ״משנה תורה״, טיוטות תשובות, מרשמים רפואיים, מכתבי משפחה. מקרעים אלו שיחזר העולם המודרני חיים שלא היה דוגמתם בתולדות יהדות ימי הביניים ברוחב, בפריון ובשאיפת הסינתזה.
מִמֹּשֶׁה עַד מֹשֶׁה לֹא קָם כְּמֹשֶׁה.פתגם יהודי עתיק
ארכיאולוגיה · היסטוריה · גנטיקה
ספרו של הרברט א. דייווידסון, Moses Maimonides: The Man and His Works (אוקספורד 2005), הוא הביוגרפיה האינטלקטואלית המודרנית הסטנדרטית, הנשענת באופן שיטתי על אוטוגרפי הגניזה כדי לתארך מחדש את חיבוריו ולשחזר את חיי היומיום שלו. דייווידסון קובע ש״משנה תורה״ הושלם עד 1180, ״מורה הנבוכים״ בשלבים בין 1185 ל־1191 בערך, וה״פֻצול מוסא״ (״פרקי משה ברפואה״) ו״מאמר על הקצרת״ בעשור האחרון של חייו כרופא פעיל. הוא מראה שחלק מן החיבורים שיוחסו במסורת לרמב״ם (במיוחד ״מאמר תחיית המתים״) הם אכן שלו, בעוד אחרים שיוחסו לו מזמן — אינם.
האוטוגרפים של הגניזה הקהירית מקובצים היום בשלושה אוספים עיקריים: אוסף טיילור־שכטר בספריית אוניברסיטת קיימברידג׳, אוסף אנטונין בספרייה הלאומית הרוסית בסנקט פטרבורג, ואוסף אדלר בבית המדרש לרבנים בניו יורק. הם כוללים טיוטות של ״משנה תורה״ עם תיקוניו של הרמב״ם עצמו, טיוטות תשובות שבצדן השאלה ובצדן השני התשובה הערבית־יהודית שלו, ואוטוגרף חלקי של ״פירוש המשנה״ (יצירת ראשית שנות העשרים שלו), שנרכש על־ידי הבודליאנה באוקספורד ממשפחה יהודית תימנית בשנת 1908. ספרו ענק־הממדים של ש״ד גויטיין, A Mediterranean Society (חמישה כרכים, 1967–1988), שיחזר ממסמכים אלו את החיים החברתיים, הכלכליים והמשפחתיים של עולמו של הרמב״ם.
כתביו הרפואיים של הרמב״ם, כמעט כולם בערבית, תורגמו ללטינית עוד בחייו ובמאה שלאחריה ונכנסו לתכנית הלימודים של בתי הספר לרפואה בסלרנו ובמונפלייה. ה״פרקי משה״ שלו — 1500 תצפיות רפואיות מזוקקות, שאובות בעיקר מגלנוס, עם פירושו של הרמב״ם — נשאר ספר עיון סטנדרטי עד המאה השבע־עשרה. ״הנהגת הבריאות״ שלו, שנכתבה לסולטן אל־אפדל הבטלן והאוכל־לשובע, ממליצה על מתינות, פעילות גופנית והימנעות ממרה שחורה במונחים שרופא פנימי בן זמננו לא היה דוחה כליל.
״הפולמוס המיימוני״ של שנות ה־1230, שני עשורים לאחר מותו, ראה רבני דרום צרפת מטילים חרם על ״מורה הנבוכים״ ועל הסעיפים הפילוסופיים של ״משנה תורה״; רבני ספרד השיבו בחרם נגדי על המַחְרימים. ב־1242 שרפו הדומיניקנים עותקים של ״מורה״ במונפלייה, לפי השמועה ביוזמת החרם היהודי המקורי. כעבור שנתיים, אולי לא במקרה, אותן רשויות שרפו את התלמוד בפריס. הפרשה היא נושא ספרו של דניאל ג׳רמי סילבר, Maimonidean Criticism and the Maimonidean Controversy 1180–1240 (1965). היא גם העדות העמוקה ביותר שיש לנו לכך שמפעלו של הרמב״ם — סינתזה של דת מתגלה ופילוסופיה הוכחתית — נגע בעצב כל־כך חי שהקהילה היהודית עצמה לא יכלה להכיל את המחלוקת.
הרמב״ם מייצג את הניסיון היסודי ביותר בימי הביניים לבנות סינתזה אינטגרטיבית של הלכה, דת המקרא ופילוסופיה אריסטוטלית.הרברט א. דייווידסון, משה בן מיימון: האיש ויצירותיו (2005)