מצבת מישע
מלך מואב מישע חורת בבזלת שחורה את מרידתו בבית עומרי — מצבה הנוקבת לראשונה את שם יהוה ואת ״בית דוד״ מחוץ למקרא.
הסיפור המקראי
כשמת אחאב מלך ישראל, מישע מלך מואב — שהיה משלם לישראל מס של מאה אלף כבשים וצמר מאה אלף אילים — סירב ליורשו. ספר מלכים ב׳ מספר את הסיפור בקיצור: יהורם מלך ישראל גייס את צבאו, קרא ליהושפט מלך יהודה ולמלך אדום, וצעד דרומה דרך מדבר אדום על מואב. הכוח המאוחד היכה את ערי מואב, גדע את עציהם, סתם את בארותיהם, וצר על מישע במבצרו האחרון בקיר חרשת.
על חומת עירו הנצורה, בעת מצוקתו, עשה מישע דבר שהזעזע את כותבי הרשומות הישראלים והביא לסיום מסעם. הוא לקח את בנו הבכור, יורש כיסא מואב, והעלהו עולה על החומה. הכתוב מתעד, בקיצור המום, כי ״וַיְהִי קֶצֶף גָּדוֹל עַל יִשְׂרָאֵל, וַיִּסְעוּ מֵעָלָיו וַיָּשֻׁבוּ לָאָרֶץ.״ המצור התפרק. מואב שמרה על עצמאותה.
כותבי המקרא מספרים את הסיפור הזה כהשפלה — מלחמה שהסתיימה בצבאות הנסוגים מול עשן זבח-ילדים. אך מה שהכותבים לא ידעו הוא שמישע עצמו יכתוב את החצי השני של הסיפור, בקולו שלו, על לוח בזלת שחור שהוצב בבירתו בדיבון. במשך כמעט שלושת אלפים שנה שכבה מצבתו בעפר עבר הירדן, וכשנמצאה ב-1868 בידי המיסיונר הפרוסי פ. א. קליין, היא הפכה לכתובת המלכותית הארוכה ביותר שאי פעם נחשפה משכני ישראל בתקופת הברזל — והטקסט החוץ-מקראי הראשון הנוקב את שם אלוהי ישראל בשמו המפורש.
תיעוד מישע הופך את הסיפור המקראי. הוא טוען שעמרי מלך ישראל ״עינה את מואב ימים רבים, כי כעס כמוש על ארצו,״ אך שהוא, מישע, גירש את הישראלים עיר אחר עיר — עטרות, נבו, יהץ — שוחט את תושביהם ״כזבח לכמוש ולמואב.״ בנבו הוא מתעד שלקח את כלי יהוה וגרר אותם לפני כמוש. שני מלכים, שני אלים, שתי היסטוריות של אותה מלחמה: אחת נשמרה בכתבי הקודש העבריים, האחרת באבן מואבית.
וַיִּקַּח אֶת בְּנוֹ הַבְּכוֹר אֲשֶׁר יִמְלֹךְ תַּחְתָּיו וַיַּעֲלֵהוּ עֹלָה עַל הַחֹמָה; וַיְהִי קֶצֶף גָּדוֹל עַל יִשְׂרָאֵל וַיִּסְעוּ מֵעָלָיו וַיָּשֻׁבוּ לָאָרֶץ.מלכים ב׳ ג׳, כ״ז
ארכיאולוגיה · היסטוריה · גנטיקה
מצבת מישע — הקרויה גם ״האבן המואבית״ — היא לוח בזלת שחור בגובה כ-124 ס״מ וברוחב כ-71 ס״מ, חרוט בשלושים וארבע שורות בכתב פלאו-עברי כמעט זהה לעברית של אותה תקופה. היא התגלתה באוגוסט 1868 על ידי המיסיונר האנגליקני פ. א. קליין בדיבאן, דיבון העתיקה, בירת מואב, עשרים קילומטר ממזרח לים המלח. קליין הכיר בחשיבות הממצא והודיע לקונסוליה הפרוסית בירושלים, אך לפני שהאבן יכלה להיות מועברת בבטחה, ריב בין סוחרי עתיקות אירופאים לבין הבדואים ששלטו באתר הוביל להרס המצבה: ב-1869 הציתו הבדואים אש תחת הלוח, השפיכו עליו מים קרים, ושיברוהו לרסיסים, בתקווה למכור את השברים לחוד במחיר גבוה יותר.
הנזק היה בלתי הפיך, אלמלא שארל קלרמון-גנו, דיפלומט-מזרחן צרפתי צעיר ששירת בירושלים, כבר הזמין מסופר ערבי בשם יעקב קאראבאקה לקחת טביעת נייר מהאבן השלמה שבועות לפני ההרס. קלרמון-גנו אז קנה בחזרה כמה שיכול מהשברים השבורים מהבדואים. המצבה המשוחזרת — כשני שלישים שברי מקור ושליש שחזור גבס מודרך על ידי הטביעה — מוצגת בלובר מאז 1873, רשומה כ-AO 5066.
הטקסט הוא כתובת זיכרון בצורה הידועה היטב מאנדרטאות מלכותיות ארמיות ופניקיות שכנות. מישע מייחס לאלוהו כמוש את הניצחונות שהוא מתאר; הוא נוקב בשם עמרי מלך ישראל, בנו של עמרי (ללא שם, כנראה אחאב), והערים שכבש מעבר לירדן: עטרות, נבו, יהץ, בצר, דיבון וערוער — שרובן מופיעות בנחלות השבטים שבמקרא. המצבה היא העדות החוץ-מקראית הקדומה ביותר לשם הפרטי יהוה (שורה 18) וכמעט בוודאות מתייחסת ל״בית דוד״ כשם השושלתי של ממלכת יהודה (שורה 31, בקריאה שהציע אנדרה למֵר ב-1994 שזכתה לקבלה מחקרית רחבה).
חשיבות המצבה כפולה. כמסמך היסטורי, היא מספקת עד מואבי עצמאי למלחמות בין ישראל למואב באמצע המאה ה-9 לפנה״ס, מאשרת את קווי המתאר הרחבים של מלכים ב׳ ג׳ מהצד היריב. כמסמך לשוני, המואבית שלה כה קרובה לעברית בת זמנה ששני המחקרים רואים בהן כיום ניבים כמעט מובנים הדדית של משפחת לשון כנענית אחת. המהדורות הסטנדרטיות הן ״מצבת מישע״ של שארל קלרמון-גנו (1870) ו״מצבת מישע ותולדות ישראל הקדומה״ של אנדרה למֵר (1994); רה-הדמיה גדולה לאחרונה בעזרת צילום RTI על ידי למֵר וז׳אן-פיליפ דלורם (2022) יישבה כמה קריאות שנויות במחלוקת ארוכת שנים.
אנכי מישע בן כמש-יַת מלך מואב הדיבני. אבי מלך על מואב שלושים שנה ואנכי מלכתי אחר אבי. ואעש הבמה הזאת לכמוש בקרחה — במת ישע — כי הושיעני מכל המלכים וכי הראני בכל שונאי.מצבת מישע, שורות 1–4 (תרגום על פי ק. א. ד. סמליק, 1992)