הסכמי אוסלו
שיחות חשאיות בתיווך נורווגי מולידות את לחיצת הידיים בין רבין וערפאת על הדשא של הבית הלבן — ותהליך שלום שכישלונותיו עוד מגדירים את האזור.
הסיפור המקראי
המסגרת הטקסטואלית סביב הסכמי אוסלו הייתה מאבק בין תביעות בריתיות יריבות על אותה הארץ. אמנת אש״ף משנת 1968, בסעיפים שנוסחו מחדש מהגרסה המקורית של 1964, הגדירה את פלסטין בגבולות המנדט הבריטי כיחידה טריטוריאלית בלתי-ניתנת לחלוקה והכריזה על המאבק המזוין כדרך היחידה לשחרור — ניסוח השאוב פחות מן ההלכה האסלאמית הקלאסית ויותר משיח אנטי-קולוניאלי של העולם השלישי, אך מעוגן רטורית בדוקטרינה של ימי הביניים שלפיה אדמות שהיו פעם חלק מדאר אל-איסלאם אינן ניתנות למסירה. הסיסמה ״מן הנהר עד הים״ נכנסה ללקסיקון הפוליטי הפלסטיני בתקופה זו דרך אמנת פתח של 1964, ופופולריזה בערבית בידי המשורר תופיק זייאד.
התגובה הציונית-דתית הישראלית, שניסח הרב צבי יהודה קוק ממרכז הרב ותלמידיו בגוש אמונים מ-1974 ואילך, קראה את סיפורי כיבוש יהושע כמחייבים הלכתית: השטחים שנכבשו ב-1967 לא היו כבושים אלא משוחררים, וכל נסיגה מהם הייתה הפרה של מצוות עשה לרשת את הארץ (ירושת הארץ) הנגזרת ממדבר ל״ג, נ״ג. הפסיקה משנת 1995 שהוציאה חבורת רבנים ציונים-דתיים שהכריזה את יצחק רבין אשם תחת דיני מוסר ורודף שאבה את שושלתה הישירה מן המסגרת הטקסטואלית הזו. יגאל עמיר, שרצח את רבין ב-4 בנובמבר 1995, ציטט את הפסיקות הללו בעדותו במשפט.
מן הצד הפלסטיני, הדחייה הדתית-טקסטואלית של אוסלו הובלה על-ידי חמאס של השייח׳ אחמד יאסין, שאמנתה משנת 1988 — חבה רבות לאבני דרך של סייד קוטב ולכתבי חסן אל-בנא — הכריזה על כל פלסטין ההיסטורית כעל ווקף אסלאמי בלתי-ניתן להעברה, שאף ארגון או יחיד, כולל אש״ף, אינו בעל סמכות לוותר עליו. דוקטרינת הווקף ביישומה לפלסטין הייתה לה שורשים מוקדמים יותר בפסיקות מופתי ירושלים חאג׳ אמין אל-חוסייני בשנות השלושים, אך הפעלתה על ידי חמאס נתנה לה כוח אופרטיבי כנגד תהליך השלום.
לחיצת היד על הדשא של הבית הלבן ב-13 בספטמבר 1993 הייתה אפוא רגע של עמימות טקסטואלית מכוונת. הצהרת העקרונות דיברה על ״משא ומתן לקבע״ בלא לנקוב בריבונות, ירושלים, פליטים או גבולות — והותירה את אוצר המילים התאולוגי-טריטוריאלי השנוי במחלוקת תלוי באוויר. הן רבין הן ערפאת, בנאומיהם, ציטטו את הנביאים: רבין העלה את קהלת ג׳ (״עת מלחמה ועת שלום״), ערפאת ציטט את הפסוק הקוראני 2:208 הקורא למאמינים להיכנס לשלום במלואו. המסגרת הטקסטואלית החזיקה מעמד שנתיים; כדורי המתנקש בתל אביב ב-4 בנובמבר 1995 היו, בהבנתם האידאולוגית-עצמית, מעשה של פרשנות טקסטואלית.
די לדם, די לדמעות. די.יצחק רבין, הדשא של הבית הלבן, 13 בספטמבר 1993
ארכיאולוגיה · היסטוריה · גנטיקה
תהליך אוסלו התפתח על רקע הוואקום האסטרטגי של רגע סוף המלחמה הקרה ושל פשיטת-הרגל-כמעט של אש״ף בעקבות תמיכתו בסדאם חוסיין במלחמת המפרץ של 1990–91, שעלתה לו בסובסידיות הסעודיות והכוויתיות והפיקה את מה שמתעד יזיד צאיע׳ ב-Armed Struggle and the Search for State (אוקספורד, 1997) כקריסה של 90 אחוז בהכנסות אש״ף עד 1992. האינתיפאדה הראשונה (דצמבר 1987 עד 1993), שהונעה על-ידי הנהגה ילידית של הגדה ועזה ולא על-ידי אש״ף שבסיסו בתוניס, הוכיחה במקביל שהנהגת התפוצה מאבדת רלוונטיות מול האוכלוסייה הפלסטינית המקומית.
ארבע-עשרה סבבי השיחות החשאיים בבורגארד, המתועדים בספרו של אורי סביר התהליך (1998) ובספרו של יוסי ביילין מגע של שלום (1999), הניבו את הצהרת העקרונות שהוחתמה באוסלו ב-20 באוגוסט 1993. ההכרה ההדדית הוחלפה במכתבים מתאריכים 9 ו-10 בספטמבר: אש״ף הכיר בזכותה של ישראל להתקיים בשלום ובביטחון וויתר על טרור; ישראל הכירה באש״ף כנציג העם הפלסטיני. ההצהרה נחתמה בבית הלבן ב-13 בספטמבר 1993, כאשר רבין וערפאת לחצו ידיים בעידודו של ביל קלינטון על הדשא הדרומי.
היישום התקדם דרך אוסלו ב׳ (הסכם הביניים, שנחתם בטאבה ובוושינגטון ב-28 בספטמבר 1995), שחילק את הגדה המערבית לשטחי A (שליטה פלסטינית מלאה), B (שליטה אזרחית פלסטינית, ביטחונית ישראלית) ו-C (שליטה ישראלית מלאה), והקים את המועצה המחוקקת הפלסטינית, שנבחרה ב-20 בינואר 1996. פרוטוקול חברון (ינואר 1997) ומזכר נהר ויי (אוקטובר 1998) טיפלו בנסיגות הבאות. תקופת הביניים בת חמש השנים הייתה אמורה להסתיים במשא ומתן על קבע בענייני ירושלים, פליטים, התנחלויות, גבולות וביטחון — סוגיות שנדחו בדיוק משום שלא יכלו להיפתר בתוך לוגיקת המסגרת.
הקריסה באה בשלבים. רצח רבין ב-4 בנובמבר 1995 בידי יגאל עמיר, סטודנט למשפטים ציוני-דתי באוניברסיטת בר-אילן, סילק את הערב הפוליטי הישראלי. פסגת קמפ דייוויד השנייה ביולי 2000 בראשות אהוד ברק וקלינטון נכשלה; האינתיפאדה השנייה פרצה ב-28 בספטמבר 2000 בעקבות ביקורו של אריאל שרון בהר הבית/אל-חרם א-שריף. הניתוח הסמוך של רוברט מאלי (NYRB, 9 באוגוסט 2001) וספרו של קלייטון סוויש׳ר The Truth About Camp David (2004) רוויזיוּ את הנרטיב הראשוני שהאשים את ערפאת לבדו. Brokers of Deceit של רשיד ח׳אלידי (2013) ו-Waging Peace של איתמר רבינוביץ׳ (2004) מציעים את ההערכות האקדמיות הפלסטינית והישראלית העיקריות בהתאמה.
אוסלו היה תהליך שהושתת על ההנחה שדחייה תייצר אמון. במקום זאת, הוא ייצר את המרחב הפוליטי שבו יכלו המתנגדים משני הצדדים להתארגן.רשיד ח׳אלידי, Brokers of Deceit (2013)