פאולוס מטרסוס
פרוש שהפך לשליח, נושא את תנועת ישוע אל הגויים ברחבי העולם הרומי — וכותב את הטקסטים הנוצריים הקדומים ביותר.
הסיפור המקראי
שאול מטרסוס היה פרוש, יהודי תפוצות, יליד העיר הקיליקית שמרק אנטוניוס הרומי הקנה לה מעמד עיר חופשית, גודל לרגלי גמליאל בירושלים וקנאי מעבר לשנותיו למסורות אבותיו. כאשר תלמידי הגלילי הצלוב החלו להטיף בירושלים שהוא קם, הצטרף שאול לדיכוים. הוא עמד והסכים בעודם מניחים את גלימותיהם לרגליו וסקלו את סטפנוס ההלניסט, והרחיב את המסע — אגרות בידו מן הכהן הגדול — אל בתי הכנסת בדמשק, שכל אנשי הדרך אשר ימצא, גברים או נשים, יביא אסורים לירושלים.
ובדרך, סמוך לדמשק, בצהרי היום, אור משמיים בהיר מן השמש הפילו ארצה. וקול אומר: שָׁאוּל, שָׁאוּל, מַדּוּעַ אַתָּה רוֹדֵף אוֹתִי? ויאמר: מי אתה אדוני? והקול: אני ישוע אשר אתה רודף. הוא קם עיוור, הובל ביד אל העיר, ולאחר שלושה ימים בא חנניה התלמיד וסמך עליו ידיו; ונפלו הקשקשים מעיניו. הרודף הקנאי ביותר של תנועת ישוע הפך לשליחה הבלתי נלאה ביותר, והוא לקח לעולם הרומי את הצורה הרומית של שמו: פאולוס.
במשך כשלושים שנה הוא חצה את מזרח הים התיכון. הוא הטיף בבתי כנסת ובכיכרי השוק; הוא הוכה בשבטים שלוש פעמים, נמלק חמש פעמים, נטרפה ספינתו שלוש פעמים; הוא יסד קהילות באנטיוכיה, בגלטיה, בפיליפי, בתסלוניקה, בקורינתוס, באפסוס. בכל מקום שבו התקבלה הבשורה הופיע סכסוך: האם המאמינים הגויים חייבים בברית מילה? האם עליהם לשמור כשרות? תשובתו של פאולוס, שנלחמה באגרותיו ובוועידת ירושלים, היתה שלילית — הצלב ביטל את החומה בין יהודי ליווני, והאמונה במשיח הקם הספיקה.
הוא כתב אגרות — אל התסלוניקים, אל הקורינתים, אל הגלטים, אל הרומים, אל הפיליפים, אל פילימון — והאגרות שרדו אחריו, הועתקו ושוב הועתקו, והפכו למסמכים המוקדמים ביותר של הדת החדשה, שנכתבו לפני כל אחת מארבע הבשורות. נעצר בירושלים בעקבות מהומה בעזרות המקדש, ערער כאזרח רומי לקיסר; שולח תחת משמר לרומא; ספר מעשי השליחים מסתיים עמו במעצר בית בעיר הקיסרית, מטיף ״בכל ביטחון, איש לא אסר עליו.״ המסורת גורסת שהותז ראשו תחת נירון, סביב 64 או 67 לסה״נ, בדרך אוסטיה.
אֵין יְהוּדִי וְאֵין יְוָנִי, אֵין עֶבֶד וְאֵין בֶּן-חוֹרִין, אֵין זָכָר וְאֵין נְקֵבָה: כִּי כֻלְּכֶם אֶחָד אַתֶּם בְּמָשִׁיחַ יֵשׁוּעַ.אל הגלטים ג׳, כ״ח
ארכיאולוגיה · היסטוריה · גנטיקה
פאולוס מטרסוס הוא, לצד ישוע, הדמות המכרעת ביותר בהיווצרות הנצרות, ובניגוד לישוע הוא הותיר רישום תיעודי משמעותי בכתב ידו. שבע האגרות הפאוליניות הבלתי שנויות במחלוקת (רומים, קורינתים א-ב, גלטים, פיליפים, תסלוניקים א, פילימון), כולן מתוארכות בין 50 ל-58 לסה״נ לערך, הן המסמכים הנוצריים השרודים הקדומים ביותר, והעדות בגוף ראשון היחידה של מי מתלמידי דור ישוע הראשון. הן מקדימות את הבשורות בעשרים עד ארבעים שנה ומספקות את הכרונולוגיה הבסיסית — והתיאולוגיה — של דור השליחים.
ניתן לשחזר את ביוגרפיית פאולוס מתוך האגרות עצמן (הקטעים האוטוביוגרפיים בגלטים א-ב, קורינתים ב׳ י״א, פיליפים ג׳) ומתוך מעשי השליחים, שנכתב בערך 80-90 לסה״נ בידי מחבר הבשורה על פי לוקס. שני המקורות מתפצלים לעיתים — בעיקר על מספר ביקורי פאולוס בירושלים ומטרתם — והמחקר המודרני מאז עבודתו של פ. כ. באור במאה ה-19 נטה להעדיף את האגרות כראשוניות. ספרו של א.פ. סנדרס ״פאולוס והיהדות הארצישראלית״ (1977) חולל מהפכה בתחום בכך שמיסגר מחדש את פאולוס לא כמבקר ה״לגליזם״ היהודי (השלכה מן התקופה הרפורמטיבית) אלא כהוגה אפוקליפטי יהודי המשוכנע שמותו ותחייתו של המשיח חנכו את קיבוץ הגויים האסכטולוגי שניבאו ישעיהו והנביאים.
התשתית של מסע פאולוס היתה האימפריה הרומית של אמצע המאה הראשונה — הפאקס רומאנה, המסגרת המשפטית של אזרחות רומית (אשר פאולוס תבע לעצמו ואשר אפשרה את ערעורו לקיסר), ורשת הדרכים הרומיות הסלולות והשיט הים-תיכוני שאפשרו את מסלוליו. פאולוס נסע כעשרת אלפים מיל, בעיקר לאורך הוויה סבסטה הגדולה של אסיה הקטנה והדרך האגנטית של מקדוניה, ויסד קהילות בערים — אנטיוכיה, אפסוס, קורינתוס, תסלוניקה — שהיו בדיוק המוקדים המסחריים והמינהליים של מזרח האימפריה. הדת החדשה התפשטה לאורך נתיבי המסחר שהאימפריה בנתה.
פאולוס מעולם לא פגש את ישוע בחייו; סמכותו השליחית נשענה על חזון דרך דמשק, שאותו הוא מתאר כהתגלות (אפוקליפסיס) של המשיח הקם. תביעה זו הוכחשה בחייו — בידי ה״שליחים העל-מובחרים״ בקורינתוס, בידי המורים המייהדים בגלטיה, בידי יעקב הצדיק והנהגת ירושלים על שולחן השותפות באנטיוכיה (גלטים ב׳, 11-14). הפיצול המכריע מן התנועה היהודית-נוצרית שומרת התורה בירושלים בא בוועידת ירושלים (כ-49 לסה״נ) והקשח עם חורבן קהילת ירושלים בשנת 70 לסה״נ. מן ההריסות, הקהילות הגויות שיסד פאולוס — ואגרותיו ששמרו — צמחו כמסלול הדומיננטי של הדת החדשה.
פאולוס, בקיצור, אינו מייסד הנצרות במובן של ממציא דת המעקרת את היהדות. הוא התיאולוג הראשון שלה — האיש שמסיק, בזמן אמת ובהתכתבות פסטורלית, מה משמעו של כך שאלוהי ישראל פעל בצלב ובתחייה.נ.ת. רייט, פאולוס: ביוגרפיה (2018), בפרפרזה