עמי הים וקריסת עידן הברונזה
סביבות 1177 לפנה״ס נחתו עמי הים על חופי הלבנט; הפלשתים הם השורדים שהתיישבו על חוף כנען.
הסיפור המקראי
התנ״ך אינו מכנה אותם ׳עמי הים׳. הוא מכנה אותם פלשתים, ובפרק אחד אומר, כמעט בדרך אגב, שיצאו מכפתור — מכרתים. ספר עמוס, כשמונה מאות שנה אחר כך, עוד יזכור: ׳הֲלוֹא אֶת-יִשְׂרָאֵל הֶעֱלֵיתִי מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וּפְלִשְׁתִּיִּים מִכַּפְתּוֹר וַאֲרָם מִקִּיר?׳ (עמוס ט׳, ז׳). אלוהי ישראל, מתעקש הנביא, הוא גם זה שמעלה פלשתים מאיים. ההגירה שמקורות עתיקים אחרים מתארים כקטסטרופה, התנ״ך זוכר כאחת מאיכלוסי כנען המכוונים מאלוהים.
כשמתיישבים בני ישראל בהרים, הפלשתים כבר על החוף — חמש ערי-מדינה הערוכות בפנטפוליס: עזה, אשקלון, אשדוד, גת ועקרון. הם המתנגדים העיקריים של תקופת השופטים וראשית המלוכה. יש להם ברזל ולישראל אין (שמואל א׳ י״ג, י״ט–כ״ב). יש להם לוחם הניצב גובה תשע אמות ומקלל את צבא ישראל בעמק האלה. הם שובים את ארון הברית באבן העזר, מציבים אותו במקדש דגון אלוהיהם, ומוצאים את צלמם מנופץ לפניו. הם השכן הזר המעצב את מלכי ישראל הראשונים: שאול נופל בלחימה בהם בהר הגלבוע; דוד עושה לעצמו שם בהורגו את הענק שלהם.
המסורת המקראית גלוית-לב באופן יוצא דופן ביחס לעליונותם הטכנולוגית של הפלשתים. ׳וְחָרָשׁ לֹא יִמָּצֵא בְּכֹל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל,׳ אומר המספר על ימי שאול, ׳כִּי-אָמְרוּ פְלִשְׁתִּים פֶּן יַעֲשׂוּ הָעִבְרִים חֶרֶב אוֹ חֲנִית.׳ ישראל חייב לרדת אל הפלשתים לחדד את מחרשותיו ואת מעדריו.
מה שהתנ״ך אינו מספר, אך מה שהעולם סביב התנ״ך התנודד ממנו, הוא שהפלשתים עצמם היו פליטים. לא תמיד גרו על חוף כנען. הם הגיעו לשם בסערה, באותה סערה שהביאה לקץ ציוויליזציות עידן הברונזה, והעולם שאליו נכנסו בני ישראל היה עולם שזה עתה נשבר.
הֲלוֹא אֶת-יִשְׂרָאֵל הֶעֱלֵיתִי מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וּפְלִשְׁתִּיִּים מִכַּפְתּוֹר וַאֲרָם מִקִּיר?עמוס ט׳, ז׳
ארכיאולוגיה · היסטוריה · גנטיקה
סביבות 1177 לפנה״ס — תאריך שההיסטוריון אריק קליין הפך מפורסם כ׳השנה שבה קרסה הציוויליזציה׳ — התפרקה מערכת עידן הברונזה הבינלאומית. בתוך חלון של אולי חמישים שנה (כ-1200–1150 לפנה״ס) נעלמה האימפריה החיתית, נשרפה אוגרית עיר-הנמל הסורית הגדולה ולא יושבה שוב, קרסה הציוויליזציה הארמונית המיקנית ביוון, נחרבו ונבנו מחדש ערי קפריסין, ומצרים נותרה נלחמת על חייה. הסיבה לא היתה אירוע אחד אלא מפל: בצורת, סופות-רעידות אדמה במזרח הים התיכון, מרידות פנימיות, התמוטטות רשתות הסחר — ואל תוך הוואקום הזה, תנועות המוניות של עמים בים וביבשה.
קבוצות מהגרים אלה מתועדות בכתובות מצריות כ׳עמי הים הזרים׳. הם נקובים בשני תבליטי-קרב גדולים במדינת האבּוּ, מקדש המורת של רעמסס השלישי: בשנה השמינית למלכותו (כ-1177 לפנה״ס) הדף רעמסס השלישי אותם מדלתת הנילוס בקרב משולב יבשתי וימי, וסופריו רשמו את שמות תשע הקבוצות — הפלשת, הצקל, השכלש, הדנין, הוושש, ואחרים. ביניהם, כמעט בוודאות, היו האנשים שהתנ״ך מכנה פלשתים: פלשת הופך לפלישתים בפונולוגיה שמית סדירה.
הארכיאולוגיה של הפנטפוליס מכריעה. חפירות בעקרון (תל מקנה, על ידי טרודה דותן וסיימור גיטין), אשקלון (לורנס סטאגר), אשדוד וגת (תל צפית, ארן מאיר) חשפו אופק ברזל א׳ מוקדם מתוארך לכ-1175 לפנה״ס שבו תרבות חומרית לא-לבנטינית בעליל מופיעה לפתע: כלי חרס מיקניים תוצרת מקומית, מבני כיריים בסגנון מגרון, משקולות נול אגאיות, עצמות חזיר וכלב בשפע, וצריכה ניכרת של יין מיובא.
הקריסה והנדידות יחד יצרו את הוואקום הגאופוליטי שלתוכו נכנסה ישראל. עם נסיגת מצרים מכנען, היעלמות החיתים, וחורבן או היחלשות ערי-המדינה הגדולות, יכלו לקום פוליטיות חדשות קטנות — ישראל בהרים, פלשת בחוף, ממלכות ארמיות בצפון, ערי פניקיה השורדות בחוף — לראשונה מזה מאות שנים.
זה לא היה רק קץ עידן הברונזה. זה היה קץ עולם מקושר, קוסמופוליטי: גלובליזציה שנדרשו אלף ושלוש מאות שנה לבנותה קרסה בפחות ממאה, ומאחור הותירה את עידן הברזל הקטן והמקומי יותר שבו יכלה ישראל המקראית להופיע.אריק קליין, 1177 לפנה״ס: השנה שבה קרסה הציוויליזציה (2014)