תקופת הברונזה המאוחרת

הסיפור המקראי

התקופה נפתחה בבן של יעקב שנמכר בעשרים כסף וסיימה כשפותר חלומות פרעה. יוסף עלה מן הבור אל מרכבת המשנה של מצרים; הוא אגר את בר שבע השנים השמנות לקראת השבע הרזות, וכאשר ירדו אחיו לשבוֹר אוכל סלח להם בבכי ואמר: אַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה, אֱלֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטוֹבָה. וְשָׁכְנוּ שבעים נפש בית יעקב בארץ גושן, וַיִּפְרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד, וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם.

וַיָּקָם מֶלֶךְ-חָדָשׁ עַל-מִצְרָיִם, אֲשֶׁר לֹא-יָדַע אֶת-יוֹסֵף. הוא שׂם עליהם שָׂרֵי מִסִּים לְמַעַן עַנֹּתוֹ בְּסִבְלֹתָם, ויבנו ערי מסכנות לפרעה — את פִּתֹם וְאֶת רַעַמְסֵס. המיילדות יראו את האלוהים ולא הרגו את הילדים; תינוק הוטמן בתֵבַת גֹּמֶא בין הסוף; בת-פרעה מצאה אותו וקראה שמו מֹשֶׁה, כי מן המים משׁיתִהוּ.

בסנה הבוער ואיננו אֻכָּל הִכְרִיז אלוהי אברהם, יצחק ויעקב על שֵׁם. בידי משה ואהרן הביא עשר מכות על אלוהי מצרים; ובים נקרע הוציא את עמו מבית עבדים. בסיני דיבר עשרת הדברים בָּאֵשׁ וּבֶעָנָן — אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ — והעם ענה: נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע. ארבעים שנה הָדִידוּ אותם המדבר ועשו אותם לעם; המן ירד, הענן הוביל, ודור העבדים מת תחת כוכבי המדבר.

ויהושע בן-נון נטל את האדרת. הירדן עמד נד אחד, חומות יריחו נפלו לקול תרועת השופר השביעי, והשבטים קיבלו נחלתם בגורל — יהודה דרומה, אפרים ומנשה בלב ההר, נפתלי ואשר צפונה. התקופה שנפתחה באיש בכתונת פסים נחתמה בעם בארץ זבת חלב ודבש.

אַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה, אֱלֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטוֹבָה לְמַעַן עֲשֹׂה כַּיּוֹם הַזֶּה לְהַחֲיֹת עַם-רָב.בראשית נ׳, כ׳

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-הָאֱלֹהִים: הִנֵּה אָנֹכִי בָא אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתִּי לָהֶם: אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם; וְאָמְרוּ-לִי: מַה-שְּׁמוֹ? מָה אֹמַר אֲלֵהֶם? וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל-מֹשֶׁה: אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה.שמות ג׳, י״ג–י״ד

ארכיאולוגיה · היסטוריה · גנטיקה

תקופת הברונזה המאוחרת היא עולם של אימפריות ושגרירויות. מצרים של השושלות ה-18 וה-19 — תחותמס, אחנתון, סתי, רעמסס — החזיקה בכנען כפרובינציה, מוצבת חיילים ומשוּלטת בידי מלכים מקומיים שכתבו לפרעה אגרות חרדה בכתב יתדות אכדי. שלוש מאות שמונים ושתיים מאגרות אלו, לוחות חרס שרופים שנתגלו בתֵל אֶל-עַמַארְנָה בשנות ה-80 של המאה ה-19, מוסרות לנו את הפטפוט הדיפלומטי של התקופה — וגם תלונה חוזרת על כנופיות מטרידות הנקראות חַבִּירוּ, המבעיתות את הערים מן ההר.

האם הייתה יציאת מצרים? בקוטב המקסימליסטי, חוקרים כקנט קיצ׳ן מצביעים על מילים מצריות בנות-שאֵלָה הפזורות לאורך התורה, על ערי המסכנות פִּי-רעמסס ופִּתֹם שנבנו בידי עובדים שֵׁמיים, ועל זיכרון השעבוד שאין עם בודה אותו על עצמו. בקוטב המינימליסטי, ישראל פינקלשטיין ואחרים מציינים את היעדר כל תיעוד מצרי על יציאה המונית, את הריק הארכיאולוגי בסיני, ואת הקושי הדמוגרפי של שני מיליון נודדים. רוב החוקרים בני זמננו מניחים גרעין היסטורי כלשהו — אולי קבוצה קטנה של עבדים שמיים שנמלטו תחת אחד הרעמססים — שצמח בזיכרון הקיבוצי לאפוס של לידת אומה.

מה שאין עליו מחלוקת הוא מצבת מרנפתח. חרוטה בגרניט בסביבות 1207 לפנה״ס לחגוג את מסעות פרעה מרנפתח בכנען, היא מונה את אויביו המנוצחים — ובהם, בסימן הקובע 'עם' ולא 'מקום', עם בשם יִשְׂרָאֵל. 'יִשְׂרָאֵל הוּשַׁם, אֵין זַרְעוֹ', מתפארת המצבה. זה האזכור המוקדם ביותר של ישראל מחוץ לתנ״ך, והוא ממקם עם בשם זה בכנען בדיוק בקצה התקופה הזו.

התקופה נחתמה באש. סביב 1200 לפנה״ס פירכסה כל מזרח הים התיכון. מיקֵנֵי נפלה, טרויה בערה, האימפריה החיתית קרסה, וגלי 'גויי הים' — ובהם הפְּלֶשֶׁת, אבותיהם של הפלשתים המקראיים — שטפו את החופים. מצרים בלמה אותם בקושי; ערי כנען הגדולות עלו באש זו אחר זו. ואל מתוך החורבות העשנות הופיע משהו חדש: מאות יישובים קטנים בלא חומה התפזרו על פסגות הר המרכזי, במקומות שהברונזה לא הגיעה אליהם. העולם שתם ב-1200 פינה מקום לעם שטרם נשם בשם.

יִשְׂרָאֵל הוּשַׁם, אֵין זַרְעוֹ.מצבת מרנפתח, סביב 1207 לפנה״ס — האזכור החוץ-מקראי המוקדם ביותר של ישראל