מלחמת ששת הימים
מכה ישראלית מקדימה נגד מצרים, סוריה וירדן עיצבה מחדש את המזרח התיכון: סיני, הגולן, הגדה, עזה ומזרח ירושלים נפלו בששה ימים.
הסיפור המקראי
בשבועות שלפני המלחמה, אזרחים ישראלים חפרו תעלות בגנים הציבוריים של תל אביב וירושלים. רבנים הכינו רשימות הוראות לקבורה המונית. מצרים, בראשות הנשיא גמאל עבד אל-נאצר, גירשה את כוח החירום של האו״ם מסיני ב-18 במאי 1967, העבירה שבע דיוויזיות לגבול ישראל, וב-22 במאי סגרה את מצרי טיראן בפני שיט ישראלי. נאומו המגומגם של שר הביטחון לוי אשכול ב-28 במאי — הוא נתקל בנוסח מתוקן — שכנע חלק גדול מהציבור שההנהגה המדינית משותקת. בתוך ימים, בריאורגניזציה של ״ממשלת ליכוד לאומי״, מונה משה דיין לשר הביטחון.
בבוקר 5 ביוני 1967, חיל האוויר הישראלי טס נמוך מעל הים התיכון כדי להתחמק ממכ״ם מצרי, ותקף תשעה עשר שדות תעופה מצריים כמעט בו-זמנית. בסוף היום הושמדו על הקרקע יותר מ-300 כלי טיס מצריים; חילות האוויר הירדני והסורי הושמדו במכות דומות באותו אחר הצהריים. ללא כיסוי אווירי, התפוררו הדיוויזיות המשוריינות המצריות בסיני בתוך ארבעה ימים. ירדן, שנכנסה למלחמה בבוקר 5 ביוני בתיאום עם המפקד המצרי המרשל עבד אל-חכים עאמר, איבדה את הגדה המערבית בתוך שלושה ימים; סוריה איבדה את רמת הגולן ב-9–10 ביוני.
ב-7 ביוני 1967 נכנסו צנחנים בפיקודו של אלוף-משנה מרדכי (״מוטה״) גור לעיר העתיקה בירושלים דרך שער האריות, לאחר קרב קצר ויקר בגבעת התחמושת. שדר הקשר של גור — ״הר הבית בידינו״ — הפך לאחד הקטעים המשודרים ביותר בזיכרון הישראלי. הרב הצבאי הראשי, שלמה גורן, תקע בשופר ליד הכותל המערבי. לראשונה מאז חורבן הבית השני בשנת 70 לספירה, הכותל המערבי — והר הבית מעליו — היו תחת ריבונות יהודית.
התגובה הדתית הייתה מורכבת ונותרה כך. הרבנות הראשית קבעה את יום ירושלים בכ״ח באייר לזכר איחוד העיר; נאמר הלל. הרב צבי יהודה הכהן קוק, שכזכור נשא דרשה רגשית ביום העצמאות שלושה שבועות קודם לכן, מקונן על אובדן חברון, שכם ויריחו המקראיות — ועתה ימצא אותן תחת שליטה ישראלית — קרא את התוצאה כסימן גאולי ברור. ציונים אנטי-דתיים רבים, ובני שמאל חילוני רבים, קראו את אותה תוצאה אחרת. הוויכוח, חצי מאה לאחר מכן, לא נסגר.
הר הבית בידינו. אני חוזר: הר הבית בידינו.אלוף-משנה מוטה גור, שדר קשר, 7 ביוני 1967
ארכיאולוגיה · היסטוריה · גנטיקה
מלחמת 1967 היא אחד הסכסוכים המתועדים ביותר של המאה העשרים, עם גישה ארכיונית מלאה הקיימת מאז ראשית שנות האלפיים. ספרו של מייקל אורן, ששת הימים: יוני 1967 ועיצוב המזרח התיכון המודרני (2002), נשען על מקורות ישראליים, אמריקניים, סובייטיים, מצריים, ירדניים וסוריים, ומצוטט בהרחבה כהיסטוריה הסטנדרטית בכרך אחד. ספרו של תום שגב 1967: ישראל, המלחמה והשנה ששינתה את פני המזרח התיכון (עברית 2005, אנגלית 2007) מדגיש את החזית האזרחית הישראלית והממד הפוליטי-תרבותי; ספרו של אבי שליים הקיר הברזל (מהדורת 2014) מספק קריאת-נגד אוהדת יותר לפרספקטיבות ערביות.
הסיבות הקרובות נחתמו ברובן בהיסטוריוגרפיה. המודיעין הסובייטי במחצית מאי 1967 העביר לקהיר ולדמשק דיווחים כוזבים על כך שישראל ערכה כוחות בגבול הסורי לקראת התקפה ממשמשת ובאה — דיווחים שההיסטוריונית איזבלה גינור (פוקסבטים מעל דימונה, 2007) מייחסת לפרובוקציה סובייטית מכוונת שנועדה למשוך את ארצות הברית למשבר אזורי בשיא מלחמת וייטנאם. תגובת נאצר — גירוש האו״ם, ריכוז כוחות, סגירת מצרי טיראן — הסלימה מהר יותר משהיה התכנון המבצעי המצרי ערוך לכך. זיכרונותיו של המרשל המצרי עאמר ודו״ח החקירה המצרי שלאחר המלחמה (״ניירות סאמי שראף״, ששוחררו חלקית אחרי 2011) מבהירים שמצרים לא הייתה, למעשה, מוכנה למלחמה שיזמה.
התוצאה הטריטוריאלית הייתה מהותית: ישראל הכפילה ארבע את שטחה — תפסה את חצי האי סיני ורצועת עזה ממצרים, את הגדה המערבית ומזרח ירושלים מירדן, ואת רמת הגולן מסוריה. כ-250,000 עד 300,000 ערבים פלסטינים נעקרו מהגדה המערבית במהלך הקרבות ומיד לאחריהם, רבים מהם פליטים בפעם השנייה אחרי 1948. החלטת מועצת הביטחון 242, שהתקבלה ב-22 בנובמבר 1967, ביססה את נוסחת ״שלום תמורת שטחים״ שמסגרה כל מאמץ דיפלומטי שלאחר מכן.
המורשת האסטרטגית הייתה משמעותית באותה מידה. התפרקות הצבאות המצרי, הירדני והסורי בששה ימים הביאה להערכה ערבית מחודשת שהובילה ישירות לועידת חרטום (אוגוסט-ספטמבר 1967, ״שלושת הלאווים״: לא לשלום, לא להכרה, לא למשא ומתן) ולהכנה הארוכה למלחמת 1973. בצד הישראלי, מהירות הניצחון והיקפו הולידו ביטחון — שלעיתים מתואר בספרות כ״קונספציה״ — שיוכיח את עצמו כמסוכן באוקטובר 1973.
ששה ימים שלא נסתיימו. ההשלכות הפוליטיות של יוני 1967 עדיין מבנות כל שיחה על האזור.מייקל אורן, ששת הימים (2002), הקדמה למהדורת 2017