ריב״ז ביבנה
מוברח מירושלים הנצורה בארון מתים, מנהל רבן יוחנן בן זכאי משא ומתן עם אספסיאנוס לייסוד האקדמיה שמצילה את היהדות.
הסיפור המקראי
ירושלים בערה. לגיונות טיטוס פרצו את החומה השלישית, ואחר כך את השנייה; קרבן התמיד פסק במקדש בשבעה עשר בתמוז; הרעב אחז בעיר; והקנאים בתוך החומות — מפוצלים לשלוש סיעות יריבות — שרפו את אסמי החיטה כדי לדחוף זה את זה למלחמה. בין הנצורים ישב רבן יוחנן בן זכאי, התלמיד הבכיר ששרד מהלל הזקן, איש זקן שטען מן ההתחלה שהמלחמה אסון ושהמקדש, ככל יקר ערכו, אינו שווה את חורבן העם. הקנאים לא הניחו לאף שליח של כניעה לצאת חי מן העיר.
אז הוציאוהו תלמידיו בארון. הם אמרו לשומרי השער שמורם מת ויש לקוברו מחוץ לחומות לפני רדת הלילה, כי החוק אוסר קבורה בתוך ירושלים. גרסאות מסוימות אומרות שאליעזר ויהושע נשאו את המיטה; אחרות, ארון אטום; התלמוד (בבלי גיטין נ״ו ע״א-ע״ב) ואבות דרבי נתן מספרים גרסאות שונות לאותה בריחה מדהימה. הם הוציאוהו, ובמרחק בטוח מן השער פתחו את הארון, והאיש הזקן קם והלך למצוא את אספסיאנוס.
ובא יוחנן לפני המצביא הרומי — שהיה כבר, בעיני יוחנן עצמו, איש בעל הדרת מלך — ואמר: שלום עליך המלך, שלום עליך המלך. ואמר אספסיאנוס: עברת על דין מות, שאני איני מלך; ואם הייתי מלך, מדוע לא באת קודם? וענה יוחנן: אבל אתה עומד להיות מלך; ובאשר לעיכוב, הקנאים לא הניחוני לבוא. ובעודם מדברים בא שליח מרומא בבשורה שנירון מת והסנט מינה את אספסיאנוס לקיסר. נדהם, אמר הקיסר החדש: בקש ממני מה שתבקש. ובקש יוחנן: תן לי את יבנה וחכמיה.
והבקשה ניתנה. בעוד המקדש בוער והעיר נדרסה לעפר והניצולים נסחפים אל עבדות רומית, אסף רבן יוחנן בן זכאי את חוגו הקטן של חכמים בעיר החוף יבנה, ושם החל מלאכת ייסוד היהדות מחדש בלא מקדש, בלא פולחן קרבנות, בלא כהונה. תפילה תחליף את הקרבן; בית הכנסת יחליף את המקדש; הרב יחליף את הכהן; ולימוד התורה עצמו יהיה מעשה הפולחן. האקדמיה הקטנה ביבנה, שנולדה בארון בשנת 70 לסה״נ, הוציאה בשמונה דורות את המשנה.
תֵּן לִי יַבְנֶה וַחֲכָמֶיהָ.רבן יוחנן בן זכאי לאספסיאנוס, בבלי גיטין נ״ו ע״ב (בפרפרזה)
ארכיאולוגיה · היסטוריה · גנטיקה
מעבר היהדות לאחר חורבן הבית השני בשנת 70 לסה״נ — מפולחן קורבני ממוקד מקדש המנוהל בידי כהונה תורשתית לדת ממוקדת תורה של בית כנסת, לימוד ותפילה בהובלת רבנים — הוא אחד הטרנספורמציות הדתיות המכריעות בהיסטוריה האנושית. החשבון המסורתי, השמור בתלמוד הבבלי (גיטין נ״ו ע״א-ע״ב), אבות דרבי נתן, ואיכה רבה, מציב את ייסוד הישיבה ביבנה בידי רבן יוחנן בן זכאי (כ-30 לפנה״ס — כ-90 לסה״נ) במרכז המעבר הזה. המחקר הביקורתי המודרני — החל מ״התפתחות אגדה״ של יעקב נוסנר (1970) — סיבך את התמונה באופן מהותי מבלי להפוך את ליבתה.
יבנה (יאמניא ביוונית) היתה עיר חוף ממשית, מערב לרגלי יהודה, שהפכה למרכז מינהל רומי במהלך המלחמה ולאחריה. הראיות הארכיאולוגיות לישיבה רבנית בשטח הן בעיקרן נעדרות — יבנה לא היתה נושא לחפירות נרחבות הדומות לציפורי או לקיסריה — והמקורות הספרותיים הם כולם מאוחרים (המשנה נערכה כ-200 לסה״נ, הבבלי כ-500 לסה״נ). מה שניתן לומר בביטחון הוא שהתנועה הרבנית התגבשה היכן שהוא לאורך מישור החוף בסוף המאה הראשונה, ושהדמויות המזוהות עם יבנה במסורת — יוחנן בן זכאי, גמליאל השני, אליעזר בן הורקנוס, יהושע בן חנניה, עקיבא — הפיקו את צעדי הפרשנות היסודיים של מה שיהפוך ליהדות הרבנית.
ההישגים שהמסורת מייחסת לחוג יבנה מרשימים. הם הסיטו את ליטורגיות החגים מקרבן אל תפילה; הם ארגנו מחדש את לוח השנה (המחלוקת בין רבי יהושע לרבן גמליאל על קביעת ראש החודש, משנה ראש השנה ב, ח-ט, מתוארכת לתקופה זו); הם החלו את תקנון תפילת העמידה של בית הכנסת; הם קבעו (לפי גרסה אחת) את הקאנון של המקרא העברי — אם כי סיד ז. ליימן ואחרים טענו שהקאנון היה כבר מהותית סגור לפני המלחמה; והם החלו לגבש את עקרונות הפרשנות המדרשית שינהיגו את הפרשנות היהודית בשני אלפי השנים הבאים. אם כל אלו היו מעשה ״ועידת יבנה״ אחת (מונח שטבע היינריך גרץ ב-1871) או תהליך ארוך לאורך עשורים — נתון בויכוח.
מעבר יבנה הוא גם רגע התפצלות הדרכים האטית בין יהדות רבנית לנצרות מתפתחת. ברכת המינים, הקללה נגד ה״כיתות״ שנוספה לתפילת העמידה היומית ביבנה תחת רבן גמליאל השני (כ-90 לסה״נ לפי בבלי ברכות כ״ח ע״ב-כ״ט ע״א), נחשבת ברגיל ככוונת — בין השאר — אל חסידי ישוע היהודים, שלא יכלו עוד להתפלל בבית הכנסת מבלי לקלל את עצמם. ״גבולות״ של דניאל בויארין (2004) ו״אחים מנוכרים״ של אדיאל שרמר (2010) טענו שההתפצלות היתה אטית, מבולגנת ומכוננת הדדית יותר מכפי שהציע הסיפר הישן. אבל ההפרדה המוסדית מתחילה ביבנה.
מה שהושג ביבנה לא היה ועידה במובן הנוצרי, ולא חוק יחיד, אלא התגבשות של שיטה — ממוקדת תורה, אורלית-טקסטואלית, דיאלקטית — שתישא את היהדות שמונה עשרה מאות שנה ללא מקדש, ללא מלך, וללא ארץ.שיי ג׳.ד. כהן, מן המכבים אל המשנה (מהדורה שלישית 2014), בפרפרזה