מלחמת יום הכיפורים
מצרים וסוריה תקפו ביום הקדוש ביותר ביהדות; ישראל התאוששה לאחר אסון כמעט-מוחלט, והמלחמה הניעה חשיבה אסטרטגית מחדש שהובילה לקמפ דייוויד.
הסיפור המקראי
אחר הצהריים של 6 באוקטובר 1973 — יום הכיפורים, היום הקדוש בלוח השנה היהודי, כשבתי הכנסת ברחבי ישראל היו מלאים והמדינה הייתה בעצירה כמעט מוחלטת — חצו חמש דיוויזיות מצריות את תעלת סואץ תחת מטר ארטילרי של 10,500 פגזים בדקה הראשונה. בו זמנית תקפו שלוש דיוויזיות סוריות ו-1,400 טנקים את הקווים הישראליים הדלילים ברמת הגולן. אזעקות נשמעו מעל תל אביב וירושלים ב-14:00. מתפללים יצאו מבתי הכנסת; מילואימניקים זומנו לא בקודי הקריאה הרגילים, אלא ב״קול ישראל״, שעלה לאוויר בניגוד לשתיקה הרגילה של היום.
שלושת הימים הראשונים היו על סף אסון. קו בר-לב על תעלת סואץ, שהוגה כקו של מעוזים שתפקידם לעכב חצייה מצרית עד שצה״ל יספיק להתגייס, קרס תחת מתקפה מתואמת בתוך פחות משלושים שעות; חלק גדול מנגדיו הקטנים נהרגו או נלכדו. בגולן הגיע השריון הסורי כדי כמה קילומטרים ממורד עמק החולה, ונבלם בידי מספר מצומצם של צוותי טנקים שלחמו ברציפות שבעים ושתיים שעות, ובראשם החטיבה השביעית בפיקודו של אביגדור קהלני. שר הביטחון משה דיין, אדריכל ניצחון 1967, אמר לקבינט בלילה השני ש״בית המקדש השלישי בסכנה״.
ישראלים דתיים רבים קראו את התאריך — יום כיפור, היום שבו נכנס פעם הכוהן הגדול לקודש הקודשים — כאמירה תיאולוגית הטבועה בלוח. חלק ראו במלחמה ניסיון המוטל דווקא ביום הדין; אחרים ראו בהתאוששות צה״ל, ברכבת האווירית של אספקה אמריקנית שהחלה ב-14 באוקטובר, ובהקפת הארמייה השלישית המצרית עד 25 באוקטובר, מין גאולה קשה ויקרה. ספרות המלחמה הדתית — דרשות, הספדים, שירי החיילים שנפלו, כתבי הרב יהודה עמיטל והרב יואל בן-נון — הפכה לזרם מרכזי במחשבה הדתית הישראלית של סוף המאה העשרים.
המלחמה הסתיימה בהפסקת אש בפיקוח האו״ם ב-25 באוקטובר 1973, אחרי שמונה עשר ימי קרבות וכ-2,656 הרוגים ישראלים — אובדן יחסי הכבד ביותר שספגה דמוקרטיה מודרנית במלחמה באורך זה. אובדן המצרים מוערך ב-8,000–15,000 הרוגים, ואובדן הסורים ב-3,000–5,000. הטראומה של פתיחת המלחמה — הלם חוסר ההיערכות, התפרקות הביטחון של אחרי 1967 — תעצב מחדש את החיים הפוליטיים והדתיים בישראל לדור שלם.
ביום הכיפורים תשל״ד נפתחו שערי הדין על יום אחר.הרב יהודה עמיטל, דרשה, ישיבת הר עציון, 1974
ארכיאולוגיה · היסטוריה · גנטיקה
מלחמת יום הכיפורים — הידועה בערבית כמלחמת אוקטובר ובמצרים גם כמלחמת החצייה — תועדה בעומק חריג משני הצדדים. ספרו של אברהם רבינוביץ׳ מלחמת יום הכיפורים (2004) נשען על מקורות ארכיוניים ישראליים, על דו״ח ועדת אגרנט (פרסום חלקי 1974, פרסום מלא 1995–2008), ועל ראיונות עם קצינים מצריים וסורים. הספר ״מלחמת רמדאן״ (1978), שכתבו הקצינים הבכירים המצריים חסן אל-בדרי, טהא אל-מגדוב ומחמד דיא א-דין זוהדי, שהיו שותפים לתכנון, נותר הסיפור המצרי הסטנדרטי. ספרו של פטריק סייל אסד: המאבק על המזרח התיכון (1988) מספק את הממד הסורי.
כשל המודיעין הוא אחד הנחקרים ביותר בהיסטוריה של המאה העשרים. אגף המודיעין של צה״ל (אמ״ן), תחת הדוקטרינה האנליטית הידועה כ״הקונספציה״, העריך שמצרים לא תתקוף ללא מפציצים ארוכי-טווח שיוכלו להכות בשדות תעופה ישראליים, ושסוריה לא תתקוף בלי מצרים. שני התובנות הוטמעו באופן שיטתי והתנגדו לראיות סותרות — כולל אזהרה מ״המקור המצרי״ של המוסד, אשרף מרואן (חתנו של נאצר), ב-5 באוקטובר 1973. ועדת אגרנט, בראשות נשיא בית המשפט העליון שמעון אגרנט, קבעה ב-1974 שהכשל העיקרי היה מערכתי ולא אישי, אך המליצה על פיטורי הרמטכ״ל דוד אלעזר, ראש אמ״ן אלי זעירא, וכמה קצינים בכירים נוספים.
התוצאה האסטרטגית התרחקה במידה ניכרת מהתוצאה הטקטית. טקטית, ישראל התאוששה לאחר 10 באוקטובר ברמת הגולן ולאחר 16 באוקטובר בחזית סיני, חצתה את תעלת סואץ מערבה ב״חוות סינית״ בפיקודו של אריאל שרון, והקיפה את הארמייה השלישית המצרית עד הפסקת האש ב-25 באוקטובר 1973. אסטרטגית, לעומת זאת, הצליח הנשיא אנואר סאדאת — שיזם את המלחמה כחלק מאסטרטגיה פוליטית מכוונת המתוארת בזיכרונותיו בחיפוש אחר זהות (1978) — להחזיר לכבוד המצרי, לשבור את הקיפאון הדיפלומטי שלאחר 1967, וליצור את התנאים להסכמי ההפרדה של 1974, למשא-ומתן מצרי-ישראלי 1977–1978, ולהסכמי קמפ דייוויד בספטמבר 1978.
השפעות המלחמה הגיעו הרבה מעבר לצדדים הלוחמים המיידיים. הרכבת האווירית הסובייטית למצרים ולסוריה, וההרכבה הנגדית האמריקנית לישראל שהחלה ב-14 באוקטובר (״מבצע ניקל גראס״), קירבו את שתי המעצמות לעימות ישיר יותר מבכל שלב מאז משבר הטילים בקובה. ב-24 באוקטובר הכריזה ארצות הברית על דרגת כוננות DEFCON 3 בתגובה לאיום סובייטי להתערב חד-צדדית להצלת הארמייה השלישית. אמברגו הנפט הערבי, שהוכרז ב-17 באוקטובר על ידי אופ״ק הערבי, הכפיל פי ארבעה את מחירי הנפט בעולם וחנך מיתון כלכלי ארוך בעולם המתועש.
ניצחנו בשדה הקרב והובסנו במסגרת האסטרטגית של המלחמה. סאדאת הבין זאת. אנחנו הבנו רק הרבה מאוחר יותר.מרדכי גזית, שגריר ישראל בוושינגטון, היסטוריה שבעל-פה 1981