תקופת האבות והירידה למצרים

הסיפור המקראי

לפני שהיה עם, היתה קריאה. בעיר אוּר, שבה הפילו זיגוּרָטים צלל על עולם של אֵלֵי ירח ומלכי סוחרים, שמע איש אחד קול שאיש אחר לא שמע — ועזב כל מה שידע. אַבְרָהָם בן תֶּרַח היה בן שבעים וחמש כאשר אמר אלוהים: לֶךְ לְךָ. צא. עזוב ארצך, מולדתך, בית אביך. לך אל ארץ אשר אַרְאֶךָּ, ובידך אין דבר זולת הבטחה.

ההבטחה היתה כפולה: ארץ וצאצאים. אף אחד מהם לא בא מהר. אַבְרָהָם וְשָׂרַי נדדו בהרי כנען כגֵרים. אלוהים חתם את הברית בחזיון — אבוּק עשן ולפיד אש העוברים בין הגזרות — ושינה את שמם: אַבְרָהָם, 'אב המון'; שָׂרָה, 'שרה'. אך השנים חלפו ולא בא ילד. שָׂרָה נתנה את שפחתה הגר, ויוּלד יִשְׁמָעֵאל. ואז, כאשר אַבְרָהָם היה בן תשעים ותשע ושָׂרָה בת תשעים, הופיעו שלושה אורחים פתאם פתח האוהל בממרא, ושָׂרָה צחקה כשמעה: תֵּלֵד בֵּן. היא צחקה — ולכן נקרא הילד יִצְחָק: 'הוא יצחק'.

יִצְחָק נשא את ההבטחה, אך כמעט לא חי כדי לשאתה. בהר המוריה, במצוות אלוהים, עקד אביו אותו על העצים — ועם שחר קרא מלאך: אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר. איל נלכד בסבך. העולם נהפך באותו רגע: דחיית קרבן הילד נחרתה לסיפור המייסד של העם.

בנו של יִצְחָק, יַעֲקֹב, נאבק עם ישות אלוהית על מֶעְבַּר יַבֹּק כל הלילה, ועם שחר קיבל שם חדש: יִשְׂרָאֵל — 'אשר שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים'. הוא צלע אל כנען עם שנים עשר בנים, אבות שנים עשר השבטים. הצעיר והאהוב, יוֹסֵף, נמכר למצרים בידי אחיו המקנאים. שבע-עשרה שנה אחר כך, לאחר שעלה לתפקיד משנה לפרעה ושמר את תבואת מצרים בשנות הרעב השבע, בכה יוֹסֵף כשנגלה לאחיו שבגדו בו: 'אַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה, אֱלֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה.' שבעים נפש מבית יַעֲקֹב ירדו מצרימה — ותקופת האבות הסתיימה.

אַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה, אֱלֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה, לְמַעַן עֲשֹׂה כַּיּוֹם הַזֶּה לְהַחֲיֹת עַם-רָב.בראשית נ׳, כ׳

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-אַבְרָם: לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ, אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ. וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל, וַאֲבָרֶכְךָ.בראשית י״ב, א׳-ב׳

ארכיאולוגיה · היסטוריה · גנטיקה

סיפורי האבות מתרחשים בתקופת הברונזה התיכונה (כ-2000–1550 לפנה״ס), והעולם שהם מתארים — שבטים למחצה-נוודים הנעים בין מסופוטמיה, כנען ומצרים — מתאים היטב לארכיאולוגיה של אותה תקופה. אוּר היתה אחת מגדולות ערי הציוויליזציה השומרית, עם זיגורט המוקדש לאל הירח נַנָּא שעדיין ניתן לראות ממרחק. מסלול ההגירה לאורך הסהר הפורה, דרך חָרָן בסוריה הצפונית, הוא הדרך היבשתית הטבעית בין מסופוטמיה לכנען.

כמה אלמנטים בסיפורי האבות מוצאים הקבלתם הקרובה ביותר בחוקים ומנהגים מן האלף השני לפנה״ס. חוזי אימוץ דומים לסיפור אליעזר-כיורש (בראשית ט״ו, ג׳) מופיעים בלוחות נוּזי ממסופוטמיה הצפונית. מנהגי יִבּוּם משתקפים בנרטיב יהודה-תמר. מחיר עשרים שקל כסף שיוֹסֵף נמכר בו תואם בדיוק את שער עבד המגיע בטקסטים בבליים ישנים — פרט שיהיה אנכרוניסטי בכל מאה מאוחרת יותר.

אברהם ההיסטורי אינו בידי הארכיאולוגיה הנוכחית לאשש או להפריך. החוקרים חלוקים אם הטקסטים שמרו זיכרונות ברונזה אמיתיים או חוּבּרו מאוחר יותר בסביבה ארכאיזטורית. שמות האבות — אַבְרָם, יַעֲקֹב, לָבָן — אכן מופיעים בארכיונים ממָארִי ומאתרים אחרים מן האלף השני, ומקנים להם לפחות סבירות כרונולוגית. הגמל, לעומת זאת, הוא אנכרוניזם ידוע: גמלים מבויתים לשיירות סחר מופיעים בלבנט סביב 900 לפנה״ס — מאות שנים לאחר תקופת האבות.

סיפור יוֹסֵף אטרק השוואות לטקסטים ספרותיים מצריים, בייחוד 'סיפור שני האחים', וגם לתקופת ההיקסוס שבה מלכים שמיים שלטו בצפון מצרים (כ-1650–1550 לפנה״ס). ציורי הקברות מְבֵנִי חַסַן מן המאה ה-19 לפנה״ס מתארים שיירת אנשים שמיים ממזרח הנכנסת למצרים — תמונה ויזואלית נפלאה לירידת המשפחה לגושן.

המנהגים החברתיים בבראשית מתאימים הרבה יותר לאלף השני מן הראשון. מסורת האבות היא מסורת ברונזה אמיתית.קנת קיצ׳ן, על מהימנות הברית הישנה (בפרפרזה)