בני ישראל
כל הסיפוריםציר זמן
קראו ב:Englishעבריתالعربية
תקופה

תקופת הברזל ב׳

בערך 1000 — 586 לפנה״ס

עידן הממלכות — הממלכה המאוחדת, הממלכות המפוצלות של ישראל ויהודה, ובסוף החורבן הבבלי.

הסיפור המקראי

שאול החל בכי-טוב וסיים בכי-רע: גבוה מכל העם משכמו ומעלה, מקנא בנער צעיר שניגן בכינור טוב משלו מלך. דוד, נמשח בסתר בבית-לחם, נמלט מחנית מלך, חסה במערת עדולם, שכן בקרב פלשתים, התאבל על יהונתן ידידו — ולבסוף לקח את הכסא ואת עיר היבוסי, ויקרא לה עיר דוד. הוא העלה את הארון בריקוד ועשה את ירושלים בירה, אשר לא הייתה כזאת מעולם.

שלמה בנו בנה את בית יהוה בהר המוריה, מארזי לבנון ואבן מסותתת בהר עד שלא נשמע קול פטיש. מלכת שבא באה לנסותו בחידות והלכה הביתה נדהמת. אבל נשיו הרבות הִטוּ את לבבו, ואחר ימיו נחלקה הממלכה: עשרה שבטים תחת ירבעם הלכו צפונה כישראל, עם עגלי הזהב בדן ובבית-אל; שני שבטים — יהודה ובנימין — דבקו בבית דוד בירושלים.

במשך שתי מאות שנה זעקו הנביאים ברחובות. אליהו עמד בכרמל מול ארבע מאות נביאי הבעל וקרא לאש מן השמים. ישעיהו ראה את הקדוש מָרוֹם ונישא, והשרפים מכריזים קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ. ירמיהו בכה שאיש לא ישמע אותו, והושלך לבור. הושע התחנן; עמוס הרעים; מיכה דרש זאת בלבד: עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם-אֱלֹהֶיךָ.

ב-722 לפנה״ס ירדה אשור על הממלכה הצפונית; שומרון נפלה, עשרת השבטים הוגלו, וישראל כממלכה לא הייתה עוד. מאה ושלושים וחמש שנה מאוחר יותר הגיע תור יהודה: נבוכדנצר מבבל פרץ את חומות ירושלים, שרף את הבית, עיוור את עיני המלך צדקיהו, והוליך את העם בכבלים אל נהרות בבל — שם ישבו ויבכו בזכרם את ציון.

עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל, שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם-בָּכִינוּ — בְּזָכְרֵנוּ אֶת-צִיּוֹן.תהלים קל״ז, א׳

ארכיאולוגיה · היסטוריה · גנטיקה

תקופת הברזל ב׳ היא המקום בו פוגש הנרטיב המקראי את האדמה ואת הכתובת, ובו ניטש הוויכוח החריף ביותר בארכיאולוגיה בת ימינו. ההשקפה ה׳מקסימליסטית׳ המסורתית (אַמיחַי מַזָר, קנת קיצ׳ן, ויליאם דבר) גורסת שדוד ושלמה אכן שלטו בממלכה שאם גם צנועה, הייתה קיימת במאה העשירית מירושלים, בקירוב להלך הנפש המקראי. ההשקפה ה׳מינימליסטית׳ או ה׳כרונולוגיה הנמוכה׳ (ישראל פינקלשטיין, תומס תומפסון) טוענת שמפעלי הבנייה הגדולים שיוחסו זה זמן רב לשלמה — שערי מגידו, חצור וגזר — שייכים למעשה לשושלת עָמְרי הצפונית במאה התשיעית, ושירושלים של דוד הייתה כפר הררי של אולי 1,500 נפשות.

שתי כתובות מטות את השדה. מצבת תל-דן, שנמצאה בשברים בשנים 1993 ו-1994, היא מצבת ניצחון ארמית של מלך דמשק המתפאר בהרגו את מלך ישראל ואת מלך 'בית דוד'. זהו האזכור החוץ-מקראי הראשון של דוד, והוא מאשר שעד אמצע המאה התשיעית לפנה״ס שושלת יהודאית הובנה כצאצאית שלו. מצבת מישע ממואב, חרוטה סביב 840 לפנה״ס, מזכירה את עָמְרי מלך ישראל ומאשרת את סיפור התנ״ך על שיעבוד מואב לישראל בדיוק מצמרר.

סביב ממלכות ישראל ויהודה, האימפריות הגדולות עלו וטרפו. תגלת-פלאסר השלישי, ואחר כך סרגון השני וסנחריב, הקטינו את הלבנט פרובינציה אחר פרובינציה; תבליטי לכיש במוזיאון הבריטי מציגים את מצור סנחריב על העיר היהודאית הזו בבזליסטיקה חיה — משפחות מובלות בשבי והעיר בוערת. חזקיהו מלך יהודה החזיק בקושי בירושלים — נקבת השילוח שלו, חצובה דרך 533 מטרים של אבן גיר ב-701 לפנה״ס להביא את מי הגיחון אל תוך החומות, עוד נושאת מים היום, וכתובת השילוח שהשאירו החוצבים במקום המפגש היא מהארוכות בכתובות העברית הקלאסית ששרדו.

ואז באה בבל. אגרת לכיש ד׳, חרס שנמצא בחדר השער של העיר השרופה, מכיל את הדיווח המבועת של קצין יהודאי: 'לא נראה את משׂאת לכיש'. עזקה זה עתה נפלה. ירושלים נפלה אחריה ב-586. חפירות במורד המזרחי של עיר דוד חשפו שכבת אפר וראשי חצים, טביעות אצבע של אותו חורבן. בולות — חותמות חרס — הנושאות שמות פקידים המוכרים מספר ירמיהו נשלפו משכבת השרֵפה. הבבלים לקחו את שכבת המנהיגים אל בבל; הדלים הותרו לעבד את האדמה. תקופת הברזל ב׳ הסתיימה באש, ותרבות-כתבים ניידת הייתה עומדת להמציא את עצמה בגולה.

וְ[הִכֵּיתִי] מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וְ[הִכֵּיתִי מֶלֶךְ] בֵּית דָּוִד.מצבת תל-דן, סביב 840 לפנה״ס — האזכור החוץ-מקראי הראשון של בית דוד